[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי טל
/
לרצות משוררת

לרצות משוררת

מוקדש לטיטי, בפשטות,
על עצם היותך את.


2.1.02
מועדון תמונע די מלא, המועדון גדול, אולי 150 איש נמצאים
בפנים. ואני חשבתי שמדובר באירוע אינטימי של כחמישים איש.
דמויות מהקהילה הוירטואלית לובשות פנים. רובם צעירים, אפילו
צעירים מאוד, צחוק ורעש כמעט תמידי ממלאים את המועדון. לפתע
שקט מפתיע, מנחה צעיר, ארוך שיער, פותח את הערב. איחרתי בעשרים
דקות אז הגעתי בדיוק בזמן. אני לבד. באתי להקשיב. מחפש להגיד
'זה חדש זה', לשמוע דברים מקוריים, לראות תרבות ישראלית צעירה.
מוצא את מקומי בכיסא גבוה על הבאר, חצי ליטר קרלסברג ביד, מביט
באנשים, אף לא דמות מוכרת אחת, חשבתי שאזהה מישהו, בכל זאת יש
לי מכרים רבים. אני לבד הערב.
מטח חזק של גשם מכה בגג במהלך הופעה של ספירלה, כן זה חדש זה,
אומר לעצמי על הלהקה, שילוב של הצגה, מחשב וניסיון שירה.
סטרפטיז אחרון בהחלט של גבר שמן, קרח, מעורר צחוק ומבוכה, ואני
מעריך את האומץ, היכולת.  
הקהילה הוירטואלית מעט רחוקה ממני, באתי לראות איך היא נראית
ונשארתי בחוץ. נוח לי יותר בקהילה האקדמית ממנה אני בא,
בקפיטריות באוניברסיטה, שם בגיל 28, מבוגר רק מעט מהממוצע,
הקרדיט האקדמי משחק לזכותי, השיער הארוך, הפזור, מקנה מראה
צעיר, שם הוא שונה, ובשוני יתרון, אוהב את המיוחד. כאן הוא
רגיל. ובכל זאת שמח לגוון את קבוצת האנשים איתה נמצא, אולי
ליצור קבוצה נוספת של מכרים, להתחבר לקהילה נוספת שתיקח חלק
שולי בחיי, אך שיהיה בה ערך מוסף, להוסיף לדמותי מסביבה זאת,
אולי גם אני אוסיף לסביבה.
אבל הלילה אני לבד. מנותק. הפיאסטה תקח אותי לבדי בסוף הלילה,
אביט עוד מבט אחרון על היוצאים מהמועדון דרך חלון המכונית,
זקוק למילה שתשבור ערב של שתיקה, אבל אני לא שייך.





5.2.02
מועדון תמונע, שוב באיחור קל, שוב לבדי, חושב על הקשר שעומד
להסתיים, יכול להיות שזה היה רק מין וניסיון להתמודד על
הבדידות? כשלא היה קליק על ההתחלה הייתי צריך להבין, היה עלי
להסיק מסקנה מכך שלא היתה התלהבות מצידי בהתחלה, אבל בכל זאת
זה התפתח, גם באשמתי. ואולי הבדידות שחשתי בערב במה הקודם היא
שהריצה אותי לזרועותיה? לערב זה אני מגיע בעיקר כדי להירגע,
לחשוב.
מוצא את הפינה שלי על הבאר, מנסה להקשיב להקראות, בחורה בערך
בגילי מושכת את תשומת ליבי, עומדת על במה, מקריאה שירים על
אהבה, על אירוטיקה, משיכה. אורות הבמה גורמים לה להיראות טוב,
צובעים תלתלים בגוונים כהים, רזה, גבוהה, אנרגטית, כמו שאני
אוהב. היא ניהנית מעצם ההקראה, המקום לא זר לה. אחר כך רואה
אותה יושבת בפינה לא רחוקה ממני, מידי פעם מעבירה מילה עם
מכרים. אני נמנע מלגשת, חושש.
בהפסקת הערב נוצרת אינטראקציה חיובית עם דמויות מהקהילה, מתחיל
להיווצר קשר, פונים אלי, מעבירים מילים. אני מרגיש כבר כמעט
בבית, כמעט שוכח שלערב הזה באתי כדי לברוח, חושב אולי אראה את
אותה אחת אחרי ההפסקה, באולם, באותה פינה בה עמדה, אבל היא כבר
לא שם, כמו הולכת בחצות, וגם אני הולך חצי שעה מאוחר יותר.  





26.2.02      
באתר במה חדשה, ברגע עצירה משגרת יומי, בבריחה קצרה לעולם
וירטואלי לפני חזרה למציאות, מוצא את שמה של טיטי, אותה שחורת
תלתלים אנרגטית מערב במה, בעמוד הראשון, בוחר שיר באופן
שרירותי. קורא.


פתקים מקופלים במגירת הפוטנציאל הסקסואלי

אז יש לו במגירות הפוטנציאל טלפונים למכביר,
גודשים את המגירות ונופלים מהן,
אנשים וסקס ארוזים פתקים פתקים
חצאי קרטוני סיגריות, מפיות ממסעדה,
נייר טואלט ופתקונים
שהפכו להזמנות אילמות גלומות במספר אחד, שם אחד.
והזמנה ברורה למיטה אפושהו היכנשהו,
עם מישהי או מישהו שזו תכליתם.

הם מספרים וחצאי שמות,
פתקים מקופלים במגירת הפוטנציאל הסקסואלי שלו.
ואני לא רוצה להיות כזו, עוד פתק עוד שם
עוד אחת בערימת הכמהות שמתחננות
עם העיניים האומללות האלו.

לא מתאים לי הקטע האידיוטי הזה,
כל מה שאני באמת רוצה זה שהוא
ממש יתכוון למה שהוא אומר.
כשהוא אומר לי
ומרעיד את אדמת העולם שלי

"יש רק אחת כמוך בכל העולם כולו"

אני כל כך רוצה שהוא יאמין במילים האלו ויחיה אותן,
לאט לאט יפנה את התור הארוך והעבה של הבחורות,
וכך עם הסבלנות שלי והאהבה שלו
והאהבה שאני מחביאה ניצניה כבר עכשיו,
שכל אלו יפלסו לי שביל מרכזי
בין כל הפוטנציאלי סקס ומה לא.

שהוא תשומת ליבו יפלס לי
שביל של תשומת לב
שכולו שלי,
והן והם.
כל הפתקים שנתחיו
יזוזו לצידי הדרך המרכזית
של חיינו המתגבשים והולכים.
ייעלמו לאט לאט ברקע,
יטושטשו במצלמה
ויהפכו רקע
לא משמעותי
לשנינו המאוהבים



יש משהו מתריס בשיר שבחרתי, מכליל. אצבעותיי על המקלדת רושמות
תגובה.


"הכתיבה כאן מכלילה ופוגעת, סטריאוטיפית, כלפי
גברים, ואולי היא פוגעת באחד מיוחד ואני המפספס,
הרואה כל פניה כפניה אישית?
ואולי צריך להסביר את הגבר, כן המגירה קיימת,
טלפונים מזמן עבר, אותה אחת מהתואר הראשון
באוניברסיטה, שלא יצא אז כלום כי היה לה חבר, או
שהוא היה בקשר, או שפשוט סתם לא מצא האומץ לפנות,
או קיבל סיגנל שלילי, או טס לחו"ל לשנה, אנגליה
חיכתה לו, ונעלם.
וגם אותה אחת שהכיר דרך מכר במסיבה, וזאת שתרגל
אותה בקורס באוניברסיטה, אבל אז היה במעמד של
סמכות, אז דחה, ונמנע, ובעצם כל הזמן קיווה שהיא
תתקשר, וכששתיקה ארוכה מידי של מכשיר הטלפון החלה
ליצור כאב פיזי, החליט לבדוק, לגשש, לא להחמיץ
בגלל ביישנות.

ואת ברשימה, אולי על מפית, או בקצה יומן, או בצידו
השני של מאמר מצולם, אולי יתקשר ואולי לא. יתכן ורק
בדידות רגעית, יתכן והתקשר כי אתמול הסתיים קשר,
ורוצה לפרוק במין את הכאב, ואולי לא! אולי רציני,
בוחן אפשרות לקשר, יסתפק גם במין אבל מקווה ליותר,
מקווה שחתיכת המפית הדהויה לא תכזיב.

אז בעדינות עליו, אל תשפטי אותו לשלילה כיוון ושתק
שנה, ושנה חיכתה המפית במגירה תחת הטלפון, בין
חשבונות חשמל וארנונה, ופתקים נוספים."


ממשיך בטיול הוירטואלי, שיר נוסף פחות נראה לי, השלישי דווקא
כן, משלב אירוטיקה יפה, אמינה, ואני מקווה, שהקשר שמתחיל עם
שרון יכיל מאירוטיקה זאת, יכיל שילוב של אהבה ואירוטיקה. סוף
סוף יש קשר שמקווה שיתפתח, שבאמת מצפה.


סשן תל אביבי קצר

תהיה לו דירה במרכז תל אביב
קרוב לעבודה
והוא ירד למכולת לקנות סיגריות
יראה יפיפיות בהמונים רוכשות חלב ובמבה,
לבושות בבגדים דקים צמודים וחושפניים,

והוא ידבר עם החנווני ויבקש את הסיגריות שלו
והקול הענייני והנפלא שלו,
ישבה אותן בשניות
והעיניים יובילו אותן לחיקו
והוא יחזור מהמכולת עם חלב, אורז
שתי חבילות סיגריות ושלוש בחורות
שיהיו מוכנות לאורגיה ברגע
יפשטו בגדיהן ויתחילו
לגפף אותו

והוא עדיין עם המצרכים בידיים
השקית נשמטת מידיו ופיו ועיניו אומרים שירת עונג
עיניו מתגלגלות, שפתיו ננשכות בתאווה גדולה.
הן קורעות ממנו את עטיפת בגדיו המוקפדים
ומתחילות במלאכת המין.  והוא כמו
בובת תשוקה בגודל טבעי
נענה להן
איבריו מתעוררים ומצפונו בטל
רק תנו לו עוד קצת מהבשר היפה הזה
עוד קצת מתאוות הבשרים הספונטנית הזו

הוא גומר לאט, והן מותשות ממנו במהרה
והוא ממשיך לחפון שדיים עגולים בידיים גדולות
לקלוע בלשונו למרכז הפטמה
מעגלי צמרמורת
גבן מתקשת מעונג
וגופן אומר פתלתלות

שעות הם עוסקים במין
שעות הוא והן
גופות מתחככות בחוסר משמעות
שעות הם מרווים צימאונם המיני

ואז אחת אחת הן מניחות לו
עוברות בדירה ומחפשות בגדים
שהשליכו בחוסר זהירות בזמן להט תשוקה
תחתונים לחים, שמלה קטנה כפכף בודד.
והן מתלבשות
נעלמות
מאחורי הדלת.

ואתה מחייך ומנשק תודה
סוגר את הדלת
והמצפון תופס אותך בצוואר
דורש את ליטרת המשמעות שלו
ואין לך לתת לו

אתה מנסה לרחוץ אותו ממך
במקלחת יסודית במיוחד
אתה שורף אותו בסיגריה,
מעמעם אותו בכוס משקה חריף
מעלים אותו בשינה
ואחרי כל אלו
כשאתה לוקח אותך למראה
אתה רואה איך שתקה התאווה בעינך
איך עיניך הטובות זועקות עכשיו

בדידות!



ואצבעות ידי מקלידות במהירות תגובה.  


"'בדידותי במיטה היא שותקת' הזכיר לי את טאטו, אותו שיר ששר
בכשרון יובל מסנר, לכן ציפיתי לסוף כבר בהתחלה. חסר לי החיבור
לתיאור ריאליסטי של תל אביב, אולי אותו סופר בארלוזורוב, הפתוח
לתוך לילה, מואר באור מוגזם, מעיק, האחראי לכל כך הרבה קשרים,
יותר מלמכירת מוצרי חלב, או מכולת בפלורנטין.
האירוטיקה כמלאכה, כאומנות, קנתה אותי."


ועוד באותו ערב, בין הדואר האלקטרוני, שתי הודעות מטיטי.


"הכי בעולם אני אוהבת את הנבונים דוגמתך המשקיעים
בתגובתם את כל הלב והרגש, והולכים עם מרחקים
מחמיאה לי תגובתך מתוק, כל כך.
הרצינות שלך מראה שקיבלת את מה שאמרתי
ונימת הכעס על ההכללה מראה שנגעתי באיזה
נים נפש שלך, וזה מבחינתי שווה הכל יקירי
הכל הכל!

אז אני תמיד כותבת מתוך חיי שלי
לא מתוך הכללה חלילה, הבחור עליו אני כותבת
קיים בשר ודם, אך לעולם לא אכניס את שמו

אז המון תודה, אני אוהבת את נקודת הראות שלך
וכיף לא רגיל לקרוא אותה, ותודה על כך
שבחרת אותי בדיוק, מחמיא לי!

רק טוב והרבה מאוד מאוד
טיטי"


ובמייל השני


"אני לא יודעת מה בדיוק עשיתי
כדי להרוויח אותך פעמיים תמימות
אבל מה שזה לא יהיה, אני ממש ממש
שמחה שעשיתי אותו

תודה אורי
אתה רווח נקי
של תבונה ותשומת לב
טיטי"





5.3.02
שוב מועדון תמונע, הפעם מגיע בזמן, המועדון מתמלא לאיטו. אני
חושב על שרון, סוף סוף קשר שיש בו ציפייה. התחלתי איתה בפאב,
ישבנו ארבעה דוקטורנטים ומסטרנטים לכלכלה סביב שולחן, היא ישבה
עם ידידות שלה, כבר עמדנו ללכת, אבל לאחר שני מבטים שלי אליה
או שלה אלי, לא סגור מי הביט ראשון, וזה ממש לא חשוב, מבין את
הסיגנל החיובי, וניגש. לידידי אומר, שאם לא אחזור תוך חמש דקות
שילכו, שלא יחכו לי. הם לא חיכו.
לכאן בטח שלא אביא אותה, מעט יאפית גם בשבילי, והסביבה הזאת,
הצעירה, האנרגטית, תרתיע. עוד אין ביטחון, למרות שכבר יש
אינטימיות, להציג את כל הצדדים. שרון מושכת ומדהימה. אולי יש
סיכוי לקשר, שאני ארצה שימשך זמן, וגם שהיא. קשר אמיתי. כבר
שנה לא היה לי קשר שנמשך יותר מחודש וחצי. אני צריך אהבה
אמיתית עכשיו, עייף מקשרים מזדמנים. יש שלב בחיים שהקשר נהיה
טבעי, ואחרי חצי שנה כבר שוכרים יחד דירה, כמו שעשו עדי ורם,
שאתמול בתיבת הדואר שלי נחה ההזמנה שלהם, מאויירת בדפוס צבעוני
דק, לרמז שחיים לא ממתינים. ואולי זאת שרון.
כבר מכיר אנשים, נערה צעירה מתנפלת עלי בנשיקה, כן דיברתי איתה
בערב במה הקודם. לא, לא זוכר את שמה. לא, לא אגלה לה את זה.
היא מזמינה אותי לשולחן שלה. אני מצטרף. בהופעת הרוק רוקד עם
קבוצת הצעירים, אני צריך את האנרגיות האלו, החזרה לגיל 18,
היכולת להתפרק, לחזור לדמות שהייתי ושעדיין מצויה בי עמוק
בפנים, מתחת לאינטגרלים והרגרסיות בהן מתעסק יום יום. את טיטי
רואה בפינה. שומע אותה מקריאה. כן, היא טובה. אני אגיד לה את
זה. אבל שוב זה לא מסתדר בפעם הזאת. זוכה למבטים מחמיאים, אך
לא רלוונטים עבורי בערב זה, "אתה הגבר הכי יפה שראיתי הרבה
זמן" אומרת לי צעירה מאחור, "אבל אני לסבית". שילוב משפטים בו
החלק השני הורס את הראשון, כמו שבדרך כלל, כמו שתמיד, ובכל
זאת, אדם ניזון ממילים טובות, אני אדם, רק אדם. חבל ששרון לא
שומעת את זה, לא מקבלת עלי עוד דיעה חיובית, עדיין מרגיש את
הצורך להרשים אותה, עוד אין את הבטחון. אני מוצא בה ייחוד. אני
חושב שגם היא בי.
ואני כבר לא עוף מוזר בערבי במה. מוצא את הפינה שלי בקהילה
הוירטואלית התופסת עור ופנים פעם בחודש, בהתכנסות של אנשים
צעירים המחוברים ע"י אתר אינטרנט אחד. מחר אראה את שרון, עוד
ערב רומנטי. אני מצפה למחר.      





17.3.02
שרון כבר לא רוצה אותי, קשה להגיד איפה דברים נפלו. הקשר טוב,
היא מעניינת, היא אהבה אותי, המין טוב, אבל איפה שהוא כבר אחרי
שבועיים הרגשתי שהיא מתחילה לסגת, "לא, זה לא שלא אוהבת, גם לא
שלא נמשכת, אבל כבר בת שלושים ולא רואה קשר זה כקשר לחיים."
ואני קורס, נסוג מעומס היום, מריקנות הערב הקודם, האחרון,
האחרון, האחרון, מגל הפיגועים והייאוש שעוטף את המדינה, אל
העולם הוירטואלי, אל השירה, מוצא בטיטי רגיעה.  


אפשר

אפשר לחפון בכף היד
את הדקות שהיו לנו יחד,
אפשר ללקט אותן אחת אחת
ולאחוז בכף היד.

אבל את העוצמה שלהן
אי אפשר.

את הלטיפה
החיבוק האוהב
הקצר משיקולי אחרת,
ואת הנישוק של הראש שלי
בדרך לשירותים
המבטים הטובים,
והנשיקה הקלה של הסוף.

עונג נוכחותך
במינון ספור



וואו, קליעה של שיר למצב רוח, לרגש אישי.


"יפה איך ביכולת שלוש מילים "הקצר משיקולי אחרת" להפוך שיר
אהבה לסיטואציה הבלתי אפשרית, הכואבת, הקשה לביטוי במילים, של
אילוץ להסתפק במעט, של אהבה, בגידה, אהבה.

אהבתי.

חוזר לדרכי, להמשך שגרת יומי, לאחר טעימת "עונג נוכחותך במינון
ספור".

אורי."





21.3.02
"אורי יקר
תודה על תגובתך המרתקת
אני שמחה שמצאת אצלי פניני מילה
ולקחת למעני מזמנך הקצוב, מתוק
תודה על עונג ביקורך כמשב רענן
של ריח אביב על פניי
תודה חמד
טיטי"





9.4.02
את ערב הבמה של אפריל מפספס עקב אימון מילואים. ערבי במה הפכו
הרגל, שגרה. כבר נוצרה ציפייה לקראת, מוטרף מהאיוולת אליה
המדינה שלנו הולכת, שוב כובשים את מרכזי הערים הפלסטיניות, שני
גברים שמנים, המאמינים שיש פתרון צבאי לסכסוך, לוקחים אחריות
על כל כך הרבה דם. המדינה מאבדת את עצמה לדעת, מנסה להכניע את
הפלסטינים, לא מבינה שאי אפשר להכניע אנשים, שהתגובה לכח תהיה
רק עוד יותר כח. ותמיד הכל קורס אל הרמה האישית. עומס העבודה
והלימודים באוניברסיטה גוברים, פחות ופחות זמן לעצמי, מוקף
חברים, אבל לבד.
הבוקר במשרד באוניברסיטה שקט מהרגיל. כולם יודעים שהיה אירוע
רע מאוד בג'נין, שיש הרוגים רבים. בבוקר זה לא יכול לעבוד. בין
כה וכה לא מרוכז. מסתובב בין מסדרון ומועדון, כוס קפה שלישית,
אנו, הדוקטורנטים, מדברים ביננו, מנחשים, מעלים ספקולציות.
דלתות המשרדים פתוחות מהרגיל, ואני מתוח, נע באי נוחות, מתיישב
על הכיסא ומחפש אותה.    


טעם הפשטות

כל כח העמידה שלי,
כל המיומנויות החברתיות החדשות שרכשתי,
כל זה מת ונגמר ברגע בו מצלצל הטלפון,
והוא לוחש "הלו" בצידה השני של המדינה,
הקול הנפלא שלו ממוסס אותי,
ואת כל מה שלמדתי ושידעתי ושאהבתי ושרציתי, הכל נעלם.
פנינים ארוכות של חיבה קושרות אותנו זו לזה,
עם הזמן הוא מתאמץ לומר לי שוב ושוב כמה שאני אחרת,
כמה שאני שונה, כמה שאנחנו חברים בכל העניין של האתר,
למרות שאני יודעת שגם אם האתר ייפול בהפסקת חשמל גדולה,
כשלחברת החשמל לא יישאר כח וכשהאינטרנט יישאר מושבת,
וכל המחשבים ישתקו, והשפה הבינארית תהיה חסרת משמעות,
לולא מימושה החשמלי דרך מערכות מידע מושתקות
בקוסמוס שאינו פועם חשמל,
בגלל משברי אנרגיה עולמיים,
או קריזה מקומית של אלוהים.

גם אז, יישאר לנו על מה לדבר,
גם אז המילים שלנו ישאפו למגע,
גם אז נוכל להיפגש ולאהוב,
במקצועיות או אלגנטיות,
בטפטופי שליטה קטנים,
לאהוב בזמן צנע.

אבל יהיה לנו משהו אחרי הפרוייקט הזה,
גם כשהוא ייגמר ותהיה לו תהילת עולם בקוסמוס,
ואנשים ישלמו הון, והוא יוזמן תדיר
למסיבות חשובות עם זמרים גדולים,
ירים כוסות גבוהות של משקאות מסובכים,
עם מטריות ופלחי לימון מעוצבים,
גם אז.
נשמתו המורכבת תרצה פינה קטנה של פשטות,
פינה קטנה של אהבה בלי סוף,
של רגשות לא מלוטשים שאין בהם אינטרס
או פרוייקט או משהו ששכר בצידו,
סתם אהבה כי אהבה
והענקה כי הענקה,
בלי אינטרס ובלי כלום.

כמו שילדים מחייכים לזרים עצובים, חיוכי חינם טובים,
כאלו שמעוררים גם בזקן שבור ניצוץ עיניים.
תקוות אהבה וצמיחה.

אז פינת הפשטות שלי המחייכת חיוכי חינם,
הנושקת נשיקות תשורה נטולות אינטרס
אז אצבעותיי הלוטפות אותך פסי חשמל
תישאר שלך גם בזמן משבר האנרגיה העולמי.

בינתיים
סע להסתבך באהבות מתוחכמות, התחכך במפורסמי העולם,
בגאונים של העולם המקצועי, התאהב בדוגמנית המקומית
הלבושה בקפידה יתרה, לך למעצבי השער היקרים ביותר,
סע בלימוזינות ארוכות, שתה משקאות חכמים
בכוסות גבוהות וצוננות
וכך סע רחוק רחוק רחוק
שכח הכל, והיה מקצועי ומתוחכם.

ואז כשתמריא לגבהים הרחוקים, כשתעמוד על צוקי ההצלחה,
כשתנינים רעים אכולי קנאה ירבצו תחתיך
וכשצינת האינטרס תסתור שערותיך,
כשצמרמורת תאחז אותך ותטלטל,
כשתחשוב קפיצה
תשוב להתכרבל
בחיקי הלא מפורסם.
תתמכר לטעם הפשטות
תלגום אותו שוב ושוב, בכפות ידיך
תיתן לו לנזול מזווית הפה

תאהב אותי



וכפות ידי מקלידות אל מסך תגובה.


"ביום קשה כל כך, כשמימדי האסון עדיין לא ברורים, לא ידועים,
ולא יכולתי לעשות כלום, לא יכול, מוצא עצמי נכון לזרוק הצידה
חוסר ריכוז מוחלט ולחפש אחד משלך, מהפשוטים שבהם, לחזור לצרות
היום יום, להרגיש, לזעוק, עם "חברים" אך "בכל העניין של האתר",
לאהוב בזמן צנע, כי זה מה יש, מה שנשאר, ולהמשיך בדרכי, באהבות
המתוחכמות שלי, כי זאת דרכי, כי אלו חיי, אליהם חוזר לאחר רגע
קל של תרפיה, שאת מאפשרת."


"אורי יקר
מחמאותיך עושות אותי סמוקה
זה באמת זמן עצוב השואה והמלחמה
בטח לא מעוררים בנו עודף עידוד
אין שמחה ממני להיות מקום המפלט שלך
למרות שאני לא משמחת לבבי אנוש, אני עצמי
ואני שמחה ומוחמאת כל כך שמצאת את זה מספיק
כדי לתת לך מפלט לרגעים

תודה על העונג שאתה
בחברווות
טיטי"





12.4.02
העבודה האמפירית על משברי המטבע המלווים במשברי אשראי לוקחת לי
יותר זמן מהצפוי. מנסה להוכיח שמשברי מטבע שלוו בירידה בנפח
האשראי המקומי הובילו לפגיעה חדה יותר בתוצר בשלוש השנים שאחרי
המשבר מאשר משברי מטבע בהם לא היתה התכווצות אשראי. השיגרה
מושיבה אותי שעות מול מחשב, יותר זמן עם מחשב, פחות עם אנשים,
ובורח לעיתים לבמה חדשה, לידידים וירטואליים, למעגל חברתי
נוסף, מצומצם, מעניין. העכבר לוקח אותי לביקור וירטואלי נוסף
אצל טיטי, אצל שירי האהבה שלה, האירוטיקה, אל החידה שחורת
התלתלים, החידה הבלתי פתורה.


חשבונות חיי

היה לו קצת אכפת ממני,
ואני אפילו לא היה לי זמן לחשוב
איך אני מרגישה כלפיו,
אני מניחה שידעתי שזה יכול לקרות,
אבל בכל זאת הלכתי על זה עם זה ובלי הרבה בגדים.
אני מניחה שכל חודשי החרמנות האלו שלי עם עצמי,
היו לי לרועץ ובאו לתבוע ממני דמים של מצפון בערב הזה,

אז נכנסתי איתו לדירה ודיברתי איתו מילים ופתאום
הפה שלו התקרב ודיברנו נשיקות
והגוף התחיל להמציא מילים אילמות
ורק התנועה הגלית והמיוסרת
של גוף שידע געגוע
מילאה את האוויר,

גניחות קלות של קול
טיפות דקות של תשומת לב גופנית,
ופעימות הלב שתופפו לנו קצב מתגבר והולך
שטיח אחד, בגדים שנפרמו מגופינו

הכל הכל התערבב במהירות
ומילים שלא היה לי זמן לחשוב
לעצור לרגע ולמיין רגשות וגוף ומילים,
לסדר הכל בעמודות ברורות ולעשות חישובים קצרים
של רגש ואהבה להחליט לאן נוטה הלב ומה עושים מכאן,
לא היו לי שניות יקרות לראות את חשבונות חיי,
הגוף נתמכר לפני שהנפש הספיקה.

הדפים שהכנתי נקרעו בלהט התשוקה
והעפרונות שרציתי לחשב בהם נרמסו
תחת כובד גופותינו המתפתלות
ועכשיו אחרי כל זה אני תקועה
עם המצפון שלי ועם ערמה דיי רצינית
של טבלאות קרועות ועפרונות רמוסים,
ואין לי הכח להדביק מחדש,
לכתוב עם רסיסי עופרת עפרונית
את חיי,

המתנפצים כל פעם מחדש
כשמישהו מציע לי
סימנים דקים של אהבה



ואני יודע שאחפש הזדמנות להציע לה סימנים דקים של אהבה.


"הצגת יפה את הסיטואציה המוכרת, כשרצון לעונג גופני ובעיקר
לקבלת אהבה, ולנתינת אהבה, מקדימה שיקול רגשי האם זאת הדמות,
ובחינה מה באמת מרגיש או מרגישה, בחינה פנימה לתוכך את הדמות
שמולך. אבל בכל זאת משהו חסר לי, אולי בגלל ההתמקדות דווקא
בשיקול היבש של לאן גוררת את חיי, ולא ברגש של סיום הלילה באי
ודאות רגשית."
 

"אורי טל מתוק
תודה על עונג תגובתך
מחמיא לי שנטלת מזמנך למעני
וניתחת את השיר לקטנות, ריצפת
את השיר שלי בחיוכים ותובנות
ותודה על כך, המון תודה
במה שאמור לגבי הפוקוס של השיר
יש במה להרהר, אבל בכל זאת
המצלמה של הראש שלי מצלמת
ואני בדרך כלל זורמת
אבל תודה על הזוית החדשה

המון תודה
טיטי"





24.4.02
העבודה האמפירית הסתיימה, התוצאות טובות, שולח את הקובץ באי
מייל לפרופסור אנדרו רוז לארה"ב. עומס העבודה לא קטן, עלי
להתחיל לכתוב את הצעת המחקר, עלי ללמוד לקורס של סחר בין
לאומי, הפרדיגמה הכלכלית מתעצבת לי בראש, עוטפת את סביבת יומי,
ואני בדיאלקטיקה של שנאה-אהבה כלפיה, מנסה לפרוץ אותה, את
מגבלותיה, להבינה לעומק אך לא להיות מוגבל ע"י הסכמה המושגית,
הרעיונית.
בשבוע זה הספקתי להתחיל רומן ולסיים אותו. בחורה צעירה מידי,
פחות מידי משכילה, גם לא ממש יפה, לפחות במבט לאחור. מין סביר,
אבל היא מאלו שלוקחות, שאוהבות שמלטפים, שמתענגת ממגע  אך
שאינה מענגת חזרה, ומה שנשאר עבורי, אחרי שגמרה, זה רק אקט
החדירה, ויש בזה מהאכזבה. ואולי מראש היה לי ברור שזה קשר
למין, קשר לשלושה מפגשים, לגמור וגמרנו. אז למה ההרגשה
המחורבנת הזאת! אני זקוק למשהו אחר. מחפש את טיטי ברשת
הוירטואלית.    


ניסיתי

היה רגע בו כל התחכום שלו נפל
כל תאוות הסקס שלו וכל המחמאות התמוטטו
כל חומות העיניים קרעו מעלינו את אישוני הצביעות
והבטנו בעיניים פעורות
נפש לתוך נפש, וראינו

ואני בכיתי והתחמקתי לשירותים
והוא רק הביט בי טוב טוב ושתק.
הוא ראה את הכאב שלי,
ראה אותו נכוחה, נאלם מילים.

ואני רק הייתי אישה חלשה ורזה
מול עיניו הרעבות של העולם
משתוקקת לאיש שלא יהיה שלי לעולם.
ואני ממירה אותו בתחליפים נמוכים ותפלים,
ומסננת בין השיניים,
ניסיתי



שוב פגיעה בול, ואני מגיב מצפה לתגובתה שלה.


"אכן יותר כואב כשאהבה מתמוטטת ובאותו רגע ברור וידוע כי לא
היה אלא מין וחיבה, והשיא בידיעה שיודעת שיודע שיודעת זאת,
ומעכלת, ובאותו רגע לא ברור אם בכלל רצוי היה שיתקרב לנגיעה
מנחמת על כתף, להמשך חיבה, מגע.
מועבר באופן מדהים אל דף,
רק טוב,
אורי."


והידיים בוחרות אחד אחר, אחד שפחות מתחבר אליו.  


בריחות

חזרתי ממסיבה ושקלים בכיסי, ואני דומעת ברחובות.
עצרתי בחנות הראשונה ורציתי לקנות משהו
מתוק מלוח קר חם. והבנתי שזה לא רעב
אני לא רוצה לטעום כלום
כל מה שביקשתי היה תירוץ
למהול את הרגש בקשקושים,
לעשות אותו בטעמים
ובלבד שלא אתייחס אליו כאל כאב נקי וחד,
הפוצע אותי בדרישה לידע ברור,
להסרת הספק גם במחירים כואבים,
במיוחד במחירים כואבים.


כל הערב חיפשתי דרך לאכול
לא מצאתי מה לאכול
לא חטיף ולא כלום, הגעתי לתחנה מרכזית
וחיפשתי צ'יפס או שווארמה ומיני מאכלים מאביסים
ושוב קלטתי שמה שאני מחפשת זו דרך
ללחוץ את הכאב והמועקות למטה
אז ויתרתי על כל אלו לטובת בקבוק שתייה,
אם אינני יכולה בהאבסה לחנוק את הכאב
להוציא אותו דרך בני מעיי,
לפחות אנחם את גרוני במתיקות מה.

אז הנה אני חפויית ראש,
צועדת בכישלון על עקביי,
מטופפת הפסדיי על מרצפות תל אביב,
ותלתלי מדנדנים למרחקים ברק עלבונותיי
וכך אני צועדת הפסדים ובעיניי ניבט הצער.
וכל מה שאני מבקשת הוא,
להעלם, לשתוק, לישון.


 
ותגובתי קצרה ומיידית.


"הצורך הנואש במסיחים למחשבה, באפשרות לברוח מהכואב הפוגע
באותו רגע.
בשביל זה יש שירה, לא?"


"ואוו, שתי תגובות נבונות שלך ביום אחד
תודה אורי על עונג נוכחותך האחר בעמודי
מחמיא לי שמצאת לנכון לבקר אצלי
ולתת לי את נקודת המבט שלך
שלמעשה דיי חופפת לשלי
אנשים שמרגישים
הם קצת חברים
ואני שמחה שהיית כאן להזכיר
לי את העובדה המתוקה הזו המעוררת הדי חיוכים
תודה כל כך
טיטי"





1.5.02
יום העבודה המתארך גורם לי להגיע רק חמש דקות לפני התחלת
ההקראות. נפגש עם אנשים איתם אני בקשר וירטואלי, מחפש את טיטי
ולא מוצא. הדס מתנפלת עלי מאחור ומנשקת אותי בשפתיים, נשיקות
חיבה של בת 18. אני חושב שנשיקות חיבה. היא מצמידה אלי חזה קטן
מבעד בגד חושפני. אני נהנה מהמגע, נהנה יותר מהייחס, מההענקה,
שמח להעניק יחס בחזרה. מרגיש נוח בין ידידים, עדיין לא רואה את
טיטי, גם לא בפינה הקבועה, קונה חצי ליטר קילקני ומתיישב
בשולחן הצעיר.
בועז פותח את ערב הבמה, מזמין משורר אמריקאי. שירים טובים,
מעניינים, אני מתאמץ לעקוב אחר המילים, לא לאבד את הדקויות
הקטנות שבשפה, ובניגוד רב ביתו הישראלית דרמטית מידי עבורי,
איתה לא מתחבר.
טיטי עולה מיד אחר כך, תלתלים שחורים פזורים, עיני השקד הכהות
מתרוצצות על פני הקהל, נמנעות מהתמקדות, מחלקות יחס שווה, והיא
מקריאה את השיר מיץ אשכוליות.

מיץ אשכוליות

כשהייתי אצלו קיבלתי אותו בשלמותו יפיפה ופשוט.

מרעיף עליי מגדנות רבות עטופות בשר גוף
שידיי נכשלו מלהכיל
והוא מרעיף עליי קסמיו וטעמיו,
בעטיפות בשר משתנות,
ואני רק גומעת עוד ממנו,
גביעי שפתיים גבעות גוף משתנות,
פטמות וסרטי שערות מעטרים אותו
כמתנה הכמהה לידיי האוהבות.

ואז אני מטמינה פני באזור חלציו,
מריחה ונושמת לתוכי
ממתקי אף החתומים בריחו,
ואני ממלאת את פי בבשרו האחר,
ואני נושמת דרכו,
מתענגת בתנועה
והוא ממתיק שפתיי,
בדיבשו האחר, בקרם האישי,
המתקתק במרקם שמנת עדן פורייה.
ואני לוגמת אותו לתוכי בכוח כמהה לעוד,
והוא מטפטף בפי נקודות לבנות מתוקות וחמות,
ואני לוקחת הכל לתוכי.

שיהיה בי,
שיזרום במורד גופי הפנימי
שדבשו יצפה אותי
שכבת מגן אישית מבפנים,
לשמן איבריי הכמהים לאהבתו הנוזלית.

ואז הוא מחייך אליי בסוף,
מגיש לי בקבוק עם מיץ אשכוליות.
אני מסרבת בנימוס והוא מתעקש, אני שוב מסרבת
והוא שוב מתעקש שאלגום, ובסוף אני לוגמת.

וגופי נשטף מיץ אשכוליות
ודיבשו האחר לא מצפה אותי,
אלא נשטף בנוזל החמוץ והזר
ואני חסרה טעמו בפי ובגופי,
רק חמוץ של אשכוליות.


ואני קפוא במקומי, לרגע חסר תנועה מולה היורדת מבמה, עומד לי
ולא מתבייש בזה, אם כי טוב שנמצא ליד שולחן שאיש לא יראה,
מילים שמשלבות את האירוטיקה והאהבה, כמו שצריך, ללא כל בושה,
כמו שאני רוצה, כמו שאני אשמח להעניק. ועדיין קפוא ומוקסם, חצי
מקשיב ליתר ההקראות, מעיף מבט פינתי עליה הרחוקה ממני, מדברת
עם דמויות, קוטפת מחמאות, מקסימה.
מנצל את ההפסקה ואת ההפסקה בזרם האנשים שאיתה, מתקרב, מהסס.
בבת אחת הביטחון העצמי נעלם, כל כח המשיכה שלי נמוג, החשש מונע
עיצוב משפט הגיוני, שלם, בראש, ובכל זאת ניגש כי אם לא אז לא
אסלח לעצמי, על פחדנות. אומץ ושיקול דעת משנן לעצמי, מצא את
השילוב הנכון בינהם.
"אהבתי מאוד את השיר, יש לך אומץ אדיר."
"תודה."
"את לא מכירה אותי בשם, אבל דיברנו, אני אורי טל."
"אה כן, עכשיו אני מחברת."
ואני תקוע בלי מילים, בלי יכולת להגיד את הברור מאליו, את
שחושב ורוצה וזועק ואולי אף משדר בעמידתי האילמת, הארוכה מידי,
מול חיוך קפוא בפניה, ומילה נוספת לא יוצאת, אז כדי לא להיראות
אידיוט יותר מידי בעמידתי הסתומה נפרד ממנה, וחוזר למכרי
הצעירים.
 




4.5.02
בוקר, פותח את האינטרנט וניגש לשיר אשכוליות, קורא שוב ומגיב.


"כבר אמרתי לך באופן אישי שאהבתי.
וברחנו לחיינו.
אורי."


"תודה שאהבת אורי
אני הכי אוהבת לראות
את האנשים של האינטרנט
נעשים גלומים בבשר דם עיניים
ומציאות שלא אחת מרתקת יותר
ממה שמאפשר לנו האינטרנט
תודה אורי שפנית אליי
ובכלל על הסימפטיה
טיטי"





13.5.02
ואני מחפש אותה על במה וירטואלית, מנסה לקלוט רמזים, נקודות
נוספות על דמות

עומדת בתור לקופת הצדקה

הוא טוען שאינו כועס,
עושה חמישים דברים במקביל,
מדבר עם שבעים אנשים וכל זה,
לא מוכן לשחק איתי ברמזים.

פתאום הרגשתי כמו איזה חלק מההמון
וגם אני כמותם צובאת על הפתחים,
מתחננת לכרטיסי תשוקה
במשרדי הכרטיסים של הכמיהה
בכניסה חמש מאות ושתיים לארץ הסיפוק.

אני שונאת את ההרגשה הזו,
שונאת את חוסר האונים הזה.
אז עשיתי מה שאני עושה הכי טוב,
הלכתי לי ודיי.

סגרתי את האייסי
את האינטרנט
וניתקתי את הטלפון,

לחסוך לו אותי בתור הארוך
לקופות הצדקה של תשומת הלב שלו.
אז מה אם אני עצובה ובוכה כאן לגמרי לבד,
ולכמה שניות הייתי זקוקה לסימני הסימפטייה שלו אליי.
אז מה, יש אנשים של אינטרנט ויש אנשים של חיים
וזה לא תמיד חופף.
וחבל.



וחבל אני מסכים, למרות שאת השיר עצמו לא אהבתי, מגיב.


"אהבתי את הפשטות. חוזר לחיים. אורי."


"תודה אורי
על עונג תגובתך
אני מניחה שעכשיו
כבר הבנת שזה טריק שלי
להישאר פשוטה במקום בו נראה
כאילו התחכום מחוייב המציאות
והוא לא!

תודה על עונג שובך אורי
איזה כיף שאני יודעת
שאתה לגמרי אתה
טיטי"





19.5.02

אוליי

אולי אני מתעוורת ומחפשת בגדי דברים שאין בו,
אולי ממש ממש לא אכפת לו כלום ממני,
ואני הנאיבית רוצה שיהיה אכפת לו
מעבר לגבולות המוגבלים של
המיטה האקט החדירה
מספר הקונדומים
והנשיקה שאחרי המציצה,
ואולי אחרי כל החרא הזה אין שום דבר.

יש ריק ענק
ששואב אותי,
ריק בדידותי
צער העיניים הנוזלי שלי,
החיוך השקרני הזה לשכנים
שלא רואים כלום ממני.

ההצגה העולמית שלי
סוחפת תשואות חיוך
מתפאורת חיי השקרנית,
שכנים דודים דודות חברים של אינטרס
חברים של תשוקה חברים של הופעות
חברים של שיעורי גיטרה מנוונים וקופאיות בסופר,
מוכרי ירקות ואנשים ששומרים להם את הזכות להצטרך אותי.

אני מחייכת אליהם
ושומעת את כפי שפתיהם מוחאים לי חיוכים.
ממאנים להביט בי הלבדיסטית,
בי היתומה ללא אבא גשמי,
בי התקועה.

ואני רוצה כבר שיתמוטט הכל,
שיתעורר הכל, שיתפוצץ הכל
שמשהו יקרה כבר אצלי.

שתיפול תפאורת חיי
מול זוג עיניים אחד
שלא ירצה ממני כלום כמעט
שאולי ירצה להביט בי בלחש
שעה שאני ישנה

אולי ירצה את
טיפות העיניים שלי
אולי ירצה אותי
אולי
?



"לי זה מזכיר את הריקנות של קשר שברור כי סופו קרוב, של עדיין
זוג בתחום, בתחום המיני, אבל הספקות על הרגש, גם אם אין להם
בסיס, סופן שיגשימו את עצמן, ימוטטו. האם את מחפשת דברים שאין
בו, או שכבר אין בכם, גם בך?"





21.5.02
"אורי יקר
תודה על עונג תגובתך
על האיכפתיות הטובה
ועל התבונה שאתה מוצא להעמיק
בהרהורים שמאחורי השיר, מאחורי הזוגיות
האהבה המורכבת שלי,

תודה על כל זה
ועל ההרהורים שזה מעורר בי
טיטי"





4.6.02
הפעם מקדים, מתיישב על הפאב, קרוב לפינה בה יודע שהיא תהיה.

ואני רוצה כבר שיתמוטט הכל,
שיתעורר הכל, שיתפוצץ הכל
שמשהו יקרה כבר אצלי.


כרגיל פותח ערב בחצי ליטר בירה, מרגיש נוח יותר עם משהו ביד,
משהו לשחק איתו עם האצבעות, להרטיב שפתיים, לצנן לשון. תחילת
יוני ומתחיל להיות חם במועדון ההולך ומתמלא מעבר לתכולתו.
לשמחתי, כמו שתמיד, טיטי מגיעה ומתיישבת על השולחן הפינתי
שנמצא בין הבר, המטבח והשירותים. לשמחתי היא לבד באופן יחסי,
כלומר, לא באה עם בן זוג. היא מעבירה מילה עם ידיד המתיישב
לידה, זורמת בשיחה עם מבקר ספרות או מגיש תוכנית, או איזה שהוא
חיבור אחר שאני זוכר-לא זוכר, מהטלוויזיה. ההקראות לא מעניינות
אותי, בתחילה עוד מנסה להקשיב, אבל שלושה שירים חסרי עומק
מלווים ברעש קהל, וטיטי במרחק נגיעה ממני גורמים לי לוותר,
ואולי גם היום תלך בחצות?!
ניגש.
פותח בשיחה.
השאלות זורמות ברמה הבסיסית, היא מאשדוד, טראומה ממכוניות עקב
תאונה שעברה לא מזמן, לכן באה באוטובוס, לכן תחתוך מוקדם, תלך
בחצות, ואני לא מוצא פתח לעומק של שיחה, עושה תואר שני
בפסיכולוגיה, רגע, אוניברסיטת ת"א? אז איך שלא נפגשנו? כבר
כמעט לא מגיעה לשם, נשאר לה רק להשיג אישורים על תזה, ודווקא
כאן הזדמנות לחדור לעומק, לחקור אותה על תזה אבל אני המוקסם
מפספס את ההזדמנות, חשוב לי לשווק את עצמי, הטעות הקלסית, לתת
לה בזמן הקצר מספר נקודות חיוביות עלי, ליצור בה עניין. עובר
ממנה אלי, אך היא לא מקלה, כמעט ולא שואלת שאלות, וכך נשאר רק
ברקע של התחומים בהם יש לנו הקבלה, אוניברסיטה, כן, "אני עושה
דוקטורט בכלכלה, בניין ברגלס החדש, לכן כבר שנה כמעט ולא רואים
כלכלנים בנפתלי." מתקשה למצוא נקודות חיבור נוספות, מרוצה מכך
שהדמות מהשירים לובשת דמות, מרוצה מהדמות עצמה, היא יפה, שקולה
ושקטה, ואני חושב להזמין לקפה במקום זה או אחר, אך לא מוצא את
הנקודה, הרגע המדוייק, החיבור. והזמן והשיחה זורמים בין השירים
המוקראים והסיפורים הקצרים, שכבר איבדתי אליהם כל קשב,
מיקומינו הפינתי מאפשר לדבר מבלי להפריע לערב, ואני הרוצה
לפרוץ את השיחה, הרוצה אותה, חושב אולי לשאול על שירה, כי הרי
זה רוב מה שידוע לי עליה, הקשר דרך השירים, מהם בניתי דמות,
אבל זמן כבר זרם, ושוב שיחה עם אותו מכר מהתקשורת, ועם אדם
נוסף, ואני, שנשאר לידם, נדחק לפינה.
בהפסקה היא הולכת. ואני לא אמרתי.      
נשאר מהורהר לשליש בירה נוספת.





6.6.02
בוקר, מתיישב על המחשב במשרד, מקליד לטיטי מייל, הפעם לא דרך
השרת של במה, הפעם ישירות מהדואר האלקטרוני שלי. חייב לבחון
אפשרות לקשר.


"טיטי שלום, נהנתי משחתינו הקצרה בערב במה, שיחה, שלמרות שלא
מצאה עומק, יצרה עניין. היושר המוגזם הוא הדורש ממני לדייק
במילים, לתאר מחשבות, ולהודות בפני עצמי, ועתה בפנייך, כי
העניין אינו בשיחה אלא בך. אין בעיה בדיוק של המילים, אלו
המבטאות מחשבות, באלו אני שולט. הרגש והמחשבה הם הסובלים מחוסר
דיוק, הם אלו שלא חרצו משפט כי יש תמונה חלקית ביותר המורכבת
משברי מילים ורסיסי מחשבות שהוחלפו, אבל השאירו רצון לטעום
עוד. שברי מחשבות המטרידים את דעתי גם עתה, עומדים במבחן הזמן
הלא ארוך שעבר, מאיימים עלי בכעס עצמי אם לא אשליך חבל, אבחן,
אנסה, כי הרווח האפשרי נראה ענק, והפחד מאכזבה לא מונע ידי
מהקלדת מילים אלו.

קחי מכתב קצר זה כזריקת חבל, כהזמנה פתוחה, אם תמצאי לנכון,
לכוס קפה במקום זה או אחר, אם בקפיטריה של האוניברסיטה, הזוכה
ביתרון חוסר החיוב המוחלט, או על חוף סידני עלי תחת מצוק, או
כיד הדמיון, כי פירוט מציב גבולות, לכן אמנע ממנו.

חושב אולי שלך.
אורי"


קורא פעמיים את המייל, מעט חושש, והיד ניגשת אל הכפתור השמאלי
של העכבר לשליחה.

בורח לקפיטריה של מדעי הרוח, יושב שעתיים עם ידידה ותיקה, לא
אין לי כח לעבוד היום. מספר לה על טיטי, זוכה לרגעים של
סימפטיה ועידוד, חוזר למחשב, ועדיין כלום, יושב על מאמר שצריך
לקרוא, מסמן הערות שוליים בצדדיו, מודל של תחרות מונופוליסטית
ככלי להסביר תופעות בסחר בין לאומי. מידי פעם בוחן את המיל,
עדיין אין תגובה. הולך לישיבת הדירקטוריון של חברת נכ"ס, בראש
יותר מאשר דו"חות כספיים, חוזר למבט אחרון על מחשב, אין
תשובה.





7.6.02
שישי בוקר, ואין מייל. מסיים את המאמר, צוהריים, בודק מייל,
ויש מייל מטיטי. מתרגש, עוצר לשניה, קופץ למועדון להכין קפה,
חושש, מרגיש את תחושת הבטן המוזרה, הספק נעימה, של אדרנלין,
למרות המיזוג חושב שאפילו מעט מזיע, ופותח את המייל.

 
"היי אורי
קיבלתי המון סימני שאלה
יפים ומתוקים, אבל עדיין סימני שאלה
אם היו אלו מילים אנא נסה שנית
נתראה
טיטי

????? ??????? ????? ???? ???? ????? ?????? ??? ???? ?????
???? ?????? ????? ?????? ??? ????? ???? ????? ??????? ????
??????? ??????? ???? ????? ???? ??????? ?? ?????? ???? ?????
??? ??? ??? ???? ????? ?? ??????? ??? ??????? ??????? ????
??? ????? ????? ???? ??????? ?? ??????? ????? ????? ?? ???
??? ???? ???? ?? ?? ????? ????? ????? ??????? ????? ?????
??????? ??????? ???????? ??? ?????? ???? ????? ???? ????
?????? ???????? ?? ???? ?? ???? ?????? ????? ???? ??? ????
????? ??????? ??? ???? ???? ?? ?? ????? ???? ????? ????? ??
?????? ?????? ???? ???? ????? ?????? ?? ???? ??? ???????
????? ????

??? ???? ??? ?? ?????? ???? ?????? ?????? ?? ????? ??????
???? ??? ????? ?? ?? ???? ?? ?????? ?? ?????????? ?????
?????? ???? ????? ??????? ?? ?? ??? ????? ??? ??? ????? ??
??? ??????? ?? ????? ???? ??????? ??? ???? ?????

???? ???? ????
????"


דווקא עתה המחשב בוגד בי, הפונטים העבריים שלא תמיד עוברים
במייל. עד עתה הגבתי למילים שנשלחו מבמה, עתה כנראה מדובר בשרת
אחר. הייתי צריך לכתוב באנגלית, או אולי בקובץ וורד כי העברית
שלי מדויקת יותר, וחשוב לי הדיוק במילים. מנסה לשחזר בדיוק את
מה שכתבתי. את סימני השאלה לא מצליח להפוך חזרה לעברית.
מוסיף פתיחה קצרה למכתב:


"טיטי שלום, אז השרת שלי הפסיק לכתוב עברית במייל, או כמו שאמר
עמיר לב, תמיד כשיש לי דברים חשובים להגיד אוטובוס גדול
עובר."

משחזר בדיוק סביר את שארית המכתב, הפעם שולח אותו בקובץ וורד
נפרד.





9.6.02
ראשון בבוקר, ציפייה בעת הכניסה לשרת הדואר האלקטרוני של
האוניברסיטה, בוחן את הכתובות של ההודעות החדשות, ובין המיילים
אין מילה מטיטי. ממשיך בעומס העבודה, כל שלוש שעות פותח מייל.
שתיקה.





13.6.02
יש משהו מעליב בשתיקה זאת, הייתי מקבל יפה לא, ודאי שהייתי
מקבל טוב יותר כן! באמת קיוויתי לכן, ציפיתי. מאיפה מצאתי
לעצמי את הזכות לפתח ציפיות? הרי מעולם לא נוצר קשר, רק שרשרת
של שירה ותגובות, והיא במרכז ואני סביבה. ובכל זאת חושב שראוי
לפחות למילה. מכין חומר לפרוייקטים של נוער שוחר מדע, אני עומד
להעביר קורס בתורת המשחקים, ואני לא מהמשחקים. אני אפתח
בסיטואציית הפאב מהסרט נפלאות התבונה, אספר אותה על בנים ולא
על בנות כדי להשיג איזון. בלונדיני מדהים נכנס לפאב, ואת, אחת
מקבוצת בנות צריכה להחליט כרגע אם ניגשת או לא. תזכי בו רק אם
תיגשי לבד, אבל ברגע זה ממש יתר חברותייך נמצאות בסיטואציה
דומה. אם תיגשו שתיים, אף אחת לא תזכה. תמיד את יכולה לגשת גם
לאחד הגברים האחרים בפאב. הם 'שווים', אבל לא כמו ההוא.
ואני שניגשתי לבלונדינית שחורת התלתלים לא שלי אפילו לא מקבל
ממנה את התשובה השלילית, ובכך נשארת שארית תקווה שאולי נסעה,
או איננה, ותחזור, וחלף רק שבוע, למרות שהרציונל יודע, הפנים,
חוסר התשובה היא תשובה שלילית.

אז הנה אני חפויי  ראש,
צועד בכישלון על נעליי,
מטופף הפסדיי על מרצפות תל אביב,
ושערי החלק מתפזר למרחקים ברק עלבונותיי
וכך אני צועד הפסדים ובעיניי ניבט הצער.
וכל מה שאני מבקש הוא,
להיעלם, לשתוק, לישון.




 

20.6.02
ומחפש אחד חדש שלה, אולי למצוא רמז, לשתיקתה המתמשכת.


צעיפי תחכום

בסוף כל שיחה
הוא שוזר את מרחקה
של השיחה הבאה,
ובכל פעם היא רחוקה יותר,
נדבר מתישהוא.
נדבר אם יצא, כשיהיו חדשות.
ודאיות שיחותיו הולכת ודוהה עם הזמן.
כך גם הצער שלי הולך ומתכהה
יחד עם הודאות המתמסמסת.

לפעמים אני שואלת עצמי
למה לי אותו לעזאזל,
הוא והאיכות המחורבנת שלו.
הלעיטו על הפשטות שלי כל כך הרבה צעיפים
הוסתרה נשמתי הברורה,
ועכשיו איני אלא
צעיפים מתנפנפים לרוח דבריו.

ואי אפשר לראות לי את העיניים,
אני מרגישה מבעד למילה,
ולא מסגירה עוד את צערי ברבים.
אני לבושה בקפידה,
מאופרת בעידון מדויק,
הולכת על עקבים קטנים,
מהלכת קסם בקלילות יחסית.
ואיני אני.


 
מנצל את השיר, כדי ליצור קשר, להגיב.


"הייי... אל תאבדי את עצמך למען אף אחד, הרי את נשמתך הברורה
הוא מחפש.
אהבתי את הדיאלקטיקה של אי ההסתרה של הצער באיפור מדוייק, כמו
ההשתדלות המוגזמת לשמור על מראה כמסגירה סערה פנימית.
שתיקתך הפתיעה. ופתאום בשיר חילוף תפקידים. הרי זה אני שאינני
מסתיר צערי ברבים. אך שתיקתך הבהירה כי העולמות רחוקים. והרי
זה לא המקום, וכבר מצטער על הכברת המילים, תמיד במקום הלא
נכון.
שברי מחשבות, רסיסי משפטים.
: - )
אורי."





21.6.02
"ראשית אני חייבת להודות לך על העונג המילולי
של הקרדיט וההבנה לטקסטים שלי, אני שמחה שאתה
מבין אותי, לכן אולי יש סיכוי שתגלה הבנה
לשתיקות שלי.
אני חושבת שקצת נתבלבלתי אורי,
אולי לא הייתי מוכנה לשפע הטוב שלך
לריח הקפה הבא מכיוונך החדש, שזו מחמאת ענק
ושתיקתי היא כנראה הסימן לכך, שאני לא יודעת
מה לעשות עם ריח קפה רחוק, ועם אקסטרא חיבה
חוצמזה שעניין אותו אהוב עוד נוטל חלק בחיי
לא משמעותי כמו אז, אבל עדיין מבלבל
אני חושבת שנחוצים לי עוד כמה רגעים
לפני שאני אטחן את פולי הריח
לספל חיבה משותף

חיבוקים
וסימפטיה עקרונית
טיטי"


ואני רציתי משוררת,
לא. אני רציתי את המשוררת.
וממשיך בדרכי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכושי עשה את
שלו,
אני יכול
ללכת?...






פיני גרשון,
מנסה להסביר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/02 18:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי טל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה