משחקת עם כפית פלסטיק קטנה
כפית גלידה צהובה זוהרת
שקוראת לי כמו לילדה קטנה,
לשחק איתה.
הכפית נשברה
ובאמצע יש סדק שיצרתי אני.
ממשיכה לשחק עם הכפית
ויודעת שהיא תצבוט
את הלשון והשפתיים
וזה יכאב.
מפרידה בין החלקים שמשני צדי הסדק
מקרבת את הסדק אלי והוא כמעט נוגע
וכמעט צובט וכואב ומכאיב
אך אני עוצרת את עצמי.
אני ממשיכה לשחק עם הכפית,
עם החשש מהכאב,
עם הרצון לכאוב.
בסופו של דבר אני לא שמה לב
ומכאיבה לעצמי.
אבל זו לא אני, זו הכפית שצבטה.
והכאב
זה בטעות
ואני? אני לא ידעתי שזה יקרה.
הכפית קראה לי הרי...
כמו לילדה קטנה.



הכפית היא רק כלי. זו אני שקראתי לכאב, קראתי לעצמי לכאוב.
וגם הכפית בחיים שלי לא באה להכאיב לי לבד היא רק זהרה כרגיל
ואני פותיתי להכאיב לעצמי.
היא היתה רק כלי.