היא שרה לה.
מפזמת לה צלילים,
מדלגת בין העשבים.
היא שרה.

מחייכת לחיים,
שמה זין על אנשים.
ושרה.

מאלפת את הרוח,
שעוברת בין שיניים.
רוקדת לפזמון בשדרות בגבעתיים.
ושרה.

מתפשטת בתל אביב,
יורדת לחוף.
נושמת את האביב,
ערומה בלי מחשוף.
ושרה.

מסביבה אנשים,
לוטשים עיניים,
לא מקשיבים,
ולה, לה כבר אין מח מרוב סמים.
אבל, היא שרה.

פותחת מגירות,
מחפשת סכינים,
חותכת ת' וורידים,
כשזה לא עוזר חותכת ת' פנים.

כבר אין פזמונים,
אין צלילים.
כבר אין רגעים,
בין ים לשמיים כחולים.
אבל היא עדיין שרה,
לא יודעים היכן...
אך היא שרה.
והקול שלה, מת רק מבחוץ.
ורק האנשים שלטשו עיניים,
ולא הבינו, ולא הקשיבו,
רק עכשיו הם שומעים,
והקול הזה לא יפסיק.
לעולמים.