אדם מהלך בחוף הים בשעת שקיעה ולבו טוב עליו.
לא קלים היו חייו, לא פשוטים, אבל הנה הוא כאן,
לצדו הגלים, כפות רגליו נטמנות בחול הרך וקרני השמש
האחרונות מלטפות את פניו. הוא אומר לעצמו, בכל מצב,
בשעות הקשות ביותר, חוף הים ממשיך להתקיים והשמש
והחול הבהיר והמרחבים כולם כאן והוא מודה לאלוהים על יופיו
האינסופי של היקום ועל האהבה שבלבו.
אלוהים מתרגש מאוד ומחליט לשלוח לו שי, אות לאהבתו אליו,
ולהערכה הרבה שהוא חש כלפי האדם שניתב את מסלולו ובחר באהבה.
אלוהים שולח לו פנינה כתוספת
לכל מה שכבר יש לו.
האדם נעצר על מקומו ומביט בפנינה המוטלת בחול בהשתאות. מה רב
יופייה. כמה מושלמת היא בעגלגלותה
הרכה. הוא מושיט ידו וחופן אותה אליו, ודמעות
שמחה ניגרות מעיניו. תודה, אלוהים, הוא אומר. תודה.
והגלים שמחים, והחול זורח והשמש שוקעת בחיוך של אם מאושרת.
והמרחבים.

כך חולפות להן כמה דקות יפות עד שבהמשך הדרך חולף על פניו אדם
אחר. המאושר מראה לו את הפנינה שבידו ואומר: תראה, תראה איזו
פנינה יפה שלח לי אלוהים.
החולף מביט בפנינה מקרוב ואומר:
לא, זו בכלל לא פנינה. זה סתם צדף בצורת פנינה.
אולי אפילו חתיכת פלסטיק. שלום.
וממשיך בדרכו. המאושר מתעצב על לבו. הוא מביט
בפנינה שלו ואכן הנוגה שזהר ממנה קצת התעמעם.
אולי היא באמת רק צדף, הוא חושב, וחש מאוכזב, מניד בכתפיו. הוא
שם אותה בכיס וממשיך בדרכו.
אבל בכיס יש חור והפנינה שבאה מהים נחנקת בתוך הכיס,
היא מתגלגלת מהחור חזרה אל הים ממנו באה.


רגע לפני שהאדם נכנס למכונית שלו, הוא טומן ידו
בכיס לחוש את הפנינה-צדף שמצא, והנה היא איננה.
טוב, הוא אומר לעצמו. רק שלא אשכח לקנות חלב בדרך.