הפסקתי את הטיפול לאחר 3 פגישות.
אני מרגישה שנפתח לי פתח חדש, שלפתע התבהר לי שזהו,
די,
אני מפסיקה את האובססיה הזאת.
החלטתי שאין טעם להמשיך כי ממילא אני נוסעת.
אני מרגישה די טיפשה כי בנאדם זר מדבר איתי 3 פעמים ומשיג את
מה שאני לא הצלחתי במשך שנה. שנה שלמה בזבזתי בלהתאבל על מישהו
שכבר איבדתי את דמותו האמיתית והפכתי אותו לאהבה אידאלית.
ועכשיו נותרתי עם החלל שפחדתי ממנו. ה "לא כלום ".
כמו בספור שלא נגמר, שהורס את כל תושבי פנטזיה. בדיוק ככה. זה
אוכל את כל חיי הפנטזיה שיצרתי לעצמי.
חייתי בקשר הדימיוני של עצמי עם בנאדם ששינתי אותו לגמרי.
ועכשיו אני פשוט סתם מתמלאת בעצב. אני תמיד אמצא סיבה להיות
עצובה ומה שהכי עצוב שנראה לי שאני מעדיפה את זה ככה.
לבחור בעצב. אני נהנית לסבול.
אני רוצה להרגיש ואני הכי חיה ומרגישה עם עצב.
אני לא יכולה לסבול את המחשבה על הסתמיות , על לא להרגיש
ולהתרגש.
כל הזמן חיכיתי לו שיוציא אותי מזה, אבל אני משקיעה את עצמי.
ועכשיו אני לא מחכה לכלום.
אני מחכה לטיסה. אני כל כך רוצה להתרחק ולשנות אווירה, אבל אני
גם ממש מפחדת.
מה יהיה הסוף איתי?
כשחושבים על זה, אני זוכרת שב - 28.1.00 נפרדנו שזה כמעט לפני
שנה. כאילו עכשיו באמת סיימנו את הקשר.
קצת אירוני..   .