כל כך קשה לכתוב דמעות.......      

הדמעות, זורמות הן לאט לאט במורד הלחיים, שתי טיפות נוצצות,
קטנות, מכילות כל כך הרבה רגשות בתוכן, שאי אפשר לתאר במילים,
אז בוכים.
פעם שמעתי איפשהו שהדמעות הן הבכי של החיים- כשיש יותר מדי
רגשות בלב ואין מקום יותר, הרגשות יוצאים בצורת דמעות. וכשהן
זולגות להן בשקט, באדישות, הן קצת  מדגדגות באיטיות שלהן. הן
מחביאות מאחוריהן סודות, מחזיקות בתוכן עצב, אושר כאב.
מבחינה מדעית תפקידן להרטיב ולשמור על לחות העיניים. אז למה
זה כל כך כואב? אני חושבת שהדמעות הן מעשה כישוף. יש ביכולתן
לשחרר. הבכי משחרר אפילו לכמה רגעים. כשהכאב בלתי נסבל, כמה
דקות של שחרור הן כמו מעשה חסד, נתינת מים לצמח שהתחיל לנבול.
הוא משתוקק לטיפה אחת, צלולה קטנה שתחזיר לו את החיים, תזרים
בעורקיו את האושר, המתיקות.
אך הדמעות מלוחות הן. מדוע הדמעות מלוחות? האם זה בגלל הכאב?
אבל הדמעות באות גם מאושר.
ה' ברא את העולם בשישה ימים. הוא דאג לכל- טבע,  בעלי חיים,
בני אנוש, אור, מים, מזון, ורק הדמעות, מתי הן נוצרו? ומה עשה
ה' ביום השביעי? הרי זה בלתי אפשרי לא לעשות כלום במשך יום
שלם! זה לא הגיוני. אולי בסתר, מאחורי דלתיים סגורות, בשקט
בשקט, הוא חשב על הדרך בה אנשים יביעו רגשות? אולי הוא ראה
בעיניים כלי ביטוי? ולמה יש אנשים שמתביישים לבכות? האם זה
מביך לתת ליצורים הקטנים, הזכים והנוצצים האלה לטייל להם על
הפנים? האם זה מביך להראות לעולם שאתה עצוב?
והעולם, מה הוא יודע? סובב הוא לו בשלווה על צירו ומסביב לשמש
במשך 365.25 ימים, אדיש להרס שיושביו ממיטים על שכניהם,
סביבותיהם ועליו עצמו!
ואולי הוא לא אשם, זה תפקידו בעצם. אלו יושביו שמעניקים לו את
אופיו. ומי אמר שזה תפקידו? אולי הוא  רק כלי משחק  מעניין
וצבעוני במשחק שביל החלב? אולי הוא חוות נמלים בידיים של ילד
לא אחראי וסקרן שרוצה לדעת ומנסה לשחק עם היושבים בחווה,
אנחנו. הוא יורה עלינו בכדורי הקפצונים שלו, ונושף עלינו
בחוזקה, ומנדנד אותנו, ויורק עלינו ומציף אותנו ומנסה לראות מה
יקרה, כמה ישרדו. ואולי בעצם בוכה הוא עלינו? מרחם ה' על ילדי
הגן. ודמעותיו זולגות במורד העולם,  בקימורי הכדור, בנפתולי
הגבעות. מציפות אותנו. אנחנו מפרשים זאת כמזג אוויר רע. צריך
לקחת מטרייה.
אך הכי נפלא זה לעמוד בחוץ, לתת לרגשות של ה' לזרום על פניך,
לחדור לחריצי גופך, בגדיך, שיערך, נפשך, לבבך. להקשיב לו, אולי
הוא מנסה להגיד לנו משהו. כמו ילד קטן במסיבה של "גדולים".
כולם עסוקים בשלהם, גדולים, חשובים, רציניים, ואף אחד לא שם
ליבו על הילד הקטן שמנסה לומר משהו.
כך גם האנשים בעולם. כשה' בוכה הם מסתתרים  מאחורי המטריות,
ממהרים, נתקלים זה בזה. אולי הוא יגלה לך סודות מעולם אחר?
סודות שרק הוא יודע עליהם כי הרי הוא אלוהים! אם רק נקשיב לו,
ולא נמהר להסתלק, הוא ילטף את פנינו בידיו האוהבות והאווריריות
ויגיד:"אתה נאהב". הילד הקטן ימצא סוף סוף את מקומו ולא יחפש
יותר אנשים שיקשיבו לו. הוא ימצא את השלווה שיש לו בתוכו.הוא
ידע שגם אם רע לו ועצוב, והדמעות יורדות ויורדות וחונקות
וכואבות, ה' מקשיב, הוא יודע איך ההרגשה הזאת קורעת את הלב כי
הוא חווה אותה. כל יום. והוא מבין. והוא מרגיע ומנחם  ושולח
חלומות יפים שמרדימים את הילד ולוקחים אותו למקומות רחוקים שם
אין אנשים ממהרים, מדברים על דברים ברומו של עולם וכולם שמים
לב לילד הקטן. מקום פרטי ואישי שלו ושל אלוהים. השינה. והדמעות
כבר לא זולגות. הן נספגות בכרית, מתייבשות על הלחיים, ולא נשאר
להן סימן. רק הצלקת שבלב. נשארת היא במקומה ומחלימה בכאב
ובאיטיות ולפעמים בכלל לא. העננים מתפזרים ונחשפות העיניים
הגדולות והתוהות של אלוהים. הוא מסתכל עלינו וצוחק, וקול צחוקו
מרעיד אותנו. אנחנו מפחדים מזה. רעם קוראים לזה.
"גם מזה הם מפחדים?" שואל אלוהים בתום לב כובש. אלוהים יצר
עולם שלא מבין אותו.
הוא מרגיש חסר אונים כי כל דבר שהוא עושה פוגע בתושבי העולם
שלו. הוא לא יודע מה לעשות. וגם זה רע. פתאום אנשים כבר לא
מתייחסים אליו. עוזבים אותו מפקפקים בקיומו כי הרי הוא לא עושה
כלום!