לכל אחד יש משהו שהוא היה רוצה להיות. חלום.
חלק רוצים להיות שחקני קולנוע מפורסמים, חלק רוצים לטייל ברחבי
העולם ולצלם תמונות, ציירים, בימאים, כל מיני דברים.
אבל יובל רצה להיות חיוך.
"למה חיוך?" שאלתי אותו.
"אני לא ממש יודע, אבל כשאתה מחייך למישהו, הוא בדרך כלל מחייך
אלייך חזרה. אני חושב שאם אני אהיה חיוך, כולי, אז יותר אנשים
יחייכו, חיוך יותר גדול."
ובמחשבה הזאת הוא גדל.
בכל פעם שהוא ראה בנאדם הוא חייך אליו והיה מקבל חיוך חזרה. אם
הוא היה פוגש בנאדם עצוב, הוא היה מאמץ את כל שרירי הלחיים
ומוציא חיוך ענק!!! והבנאדם העצוב לא היה יכול לעמוד בקסמיו של
יובל וחייך אליו חזרה.
כולם כבר ידעו שמי שרוצה לחייך צריך לבוא ליובל.
"רק לראות אותך מעלה לי חיוך על הפרצוף" חבר שלו אמר לו פעם.
יובל חייך חיוך גדול והסמיק.
כל יום החיוך של יובל גדל עוד קצת. אנשים לא הבינו מאיפה יוצא
לו חיוך כזה, אבל זה פשוט היה שנים של תרגול. אף פעם לא ראו
אותו צוחק, בוכה, רק מחייך (אולי כדי לא להרוס את התדמית?).
וככה עברו השנים ולאט לאט גם העיניים שלו חייכו ביחד עם הפה,
אחרי זה האוזניים הצטרפו, הסנטר, הידיים ותוך כמה שנים טובות
הוא היה חיוך!
כל מי שהסתכל עליו התמלא בהרגשה של שמחה פנימית, "איזה עולם
יפה". הוא שמח לגרום לחיוך אצל אנשים והוא שמח לחייך. יובל היה
מאושר.
הוא פיתח שיטה חדשה לטיפול בעצב, הוא קרא לה "רפוי בחיוך".
האנשים יצאו מחויכים ומאושרים.
החלום שלו התגשם ומה חיוך צריך יותר מזה?!