דוקטור דה-חרוט לא האמין. הוא הסיר את הכפפות השקופות מכפות
ידיו ושפשף את עיניו, המום. לאחר מכן חזר והצמיד את עיניו אל
עדשות המיקרוסקופ. המראה היה ברור וחד, ויחד עם זאת מדהים
כל-כך, הרבה מעבר למה שמוחו הקשיש היה מסוגל לתפוס, עד כדי כך
שלא העז לחשוב על זה אפילו. הוא רק הצטער שמוחו בן הששים וחמש
מכיל אחוז גבוה כל-כך של תאים מתים, והמחשבות שלו כבר לא
זורמות כמו פעם. בעיקר הצטער על רגש ההתפעמות שלו שנשאר עכשיו
לכוד ומבודד, נים דק אחרון עדיין מזין אותו בקושי אבל כל ערוצי
התקשורת בינו לבין אזור המודעות במוחו חסומים, מתים, מעברים
שלמים מכוסים בגוויות אפורות של תאי מוח מרקיבים. כן, דוקטור
דה-חרוט היה איש חכם, מדען גדול, אבל הוא לא יכול היה לחוש
התפעמות. הוא הצטער על כך שנאלץ לחכות עד גיל ששים וחמש בשביל
התגלית הזו, ועכשיו כשזה קרה הוא נשאר כמעט אדיש. לפחות עדיין
היה מסוגל להבין את גודל המאורע, את העובדה שהתגלית שלו עומדת
לשנות את העולם.

הוא החליף את הקערית שמתחת לטלסקופ, ותוך כדי התבוננות זהירה
בנוזל, טפטף לתוכו בעדינות שלוש טיפות מהפיפטה שהחזיק בידו.
אכן, לא היה ספק, נגיפי ה-HIV הזעירים הותקפו על-ידי החומר
שטפטף ומתו במהירות, צפים בשכבה עכורה שריח המוות נודף ממנה,
הוא ריח החיים לאדם. דה-חרוט מחא כפיים ונשען לאחור, צוחק.
כמעט ארבעים שנה של מחקר וניסוי במעבדה הקטנה שברובע המהגרים
בהאג הביאו אותו לאחת התגליות הגדולות ביותר בעולם המדע. הוא
גילה את התרופה. נזכר בחדשות הבוקר ששמע בדרך למעבדה היום,
אחוז נשאי האידס בעולם חצה את גבול החמישים, החור באוזון נמדד
וגודלו כגודל שלוש יבשות והוא אחראי לשלושה רבעים מסך מקרי
הסרטן באוכלוסייה, וממשיך להוסיף לסטטיסטיקה שלו עוד אלפיים
מקרים חדשים מדיי יום.

המחשבה הראשונה שעלתה במוחו היתה לשנות את שמו ולעבור לעיר
אחרת, אולי אוקספורד או בוסטון. הרעיון שהתגלית החשובה ביותר
במילניום השלישי התרחשה במקום אפור ומחוסר כל השראה כמו האג לא
נראתה לו. אבל אז החליט שהחיים הם לא סיפור הוליוודי מצועצע
ותגליות חשובה לא חייבות להתרחש דווקא במקומות בעלי שם רומנטי
והילה היסטורית.

במשך כל אותו היום וכל הלילה שנצמד אליו לא עזב דה-חרוט את
המעבדה שלו, וטפטף את החומר שלו במינונים שונים לתמיסות שונות,
מביט מוקסם בצבא הדורסני ששילח המתפזר בנחישות, מאתר ומשמיד כל
ניסיון התנגדות. גידולים סרטניים, נגיפים קטלניים- כולם נסוגו
בפני
התמיסה המופלאה, מפעל חייו, ונכנעו לה ללא תנאי. היסטוריה הלכה
והתהוותה תחת עיניו הבוחנות, תחת עדשות המיקרוסקופ המיושן שלו.
הוא החליט לקרוא לתמיסה שלו "חרוטמול".
?
התרופה היתה מוכנה לשיווק המוני בתוך שנתיים, ופעלה בהצלחה
מדהימה. ההוספיס ברחבי העולם נסגרו, ומתוכם יצאו שיירות של
קשישים מדלגים וקרחים מחוייכים. תרופת הפלא של דה-חרוט הפכה
אותו לאיש עשיר מאד והוא נפטר מאושר בדירת הפאר שרכש לעצמו
במרכז
אמסטרדם. האידס והסרטן, שניים מהרוצחים הקרים והאכזריים ביותר
של המאות העשרים והעשרים ואחת עברו מהעולם בתוך חמש שנים
והתרסיסים מכילי הפראון חזרו למלא את מדפי החנויות, מאחר שלא
היה עוד צורך באוזון.

תופעת הלוואי היחידה של התרופה היתה בעלת תקופת דגירה של עשר
שנים לפחות והיתה לה תכונה מוזרה של התפרצות בגיל שלושים וחמש.
עשר שנים נוספות חלפו עד שהקהילה המדעית הצליחה לזהות את הקשר
בין התרופה לתופעה. תופעת הלוואי היחידה היתה דיכאון
קיומי. הגידולים הממאירים פינו את מקומם לגושים של דיכאון
קיומי שהתיישבו בקדמת המוח של המשתמש ושלחו זרועות לבלוטת
הלימפה. לאחר תקופת הדגירה התמוססו הגושים לתוך מחזור הדם
וחלחלו לנשמה דרך נקבוביות זעירות בתחתית הבלוטה. בשעה שהתגלתה
התופעה
זרועות הדיכאון הקיומי כבר עטפו את כל הנפש, הרחק מחוץ לטווח
פעולתה של כל תרופה ידועה לאנושות. גל התאבדויות המוניות שטף
את העולם במאסה אדירה. דור שלם של ילדים יתומים נאלץ להתבגר
ולהגיע לגיל שלושים וחמש עד שהבינו שהתופעה עוברת בתורשה לאחר
שגורמת לשיבוש גנטי מסוים, מוטציה דומיננטית בגן 21, שבזמן
שהתגלתה, כל בני האדם כבר היו נגועים בה. תוחלת החיים התקצרה
הרבה מעבר למה שדרוש לאדם על מנת לחקור וללמוד מספיק בשביל
שיוכל להמציא תרופת נגד.

פברואר 97'