בואי ונהיה צרפתים, קלודין.
ניוולד בעיירה קטנה, בלוריין או שמפיין.
לאבי, ז'אן-פייר, יהיו כרמים עד לאופק,
ואביך, לואי, ינהל את היקב.
את תחייכי אלי, עת אגיע עם מיכלי הענבים,
ואני, ברנאר,כנער כפרי, אמולל במבוכה
את הברט שאסיר מראשי לכבודך.
בין מיכלי היין הענקיים
אשק לך לראשונה, קלודין שלי.
זהב חיוכך יאיר את אפלת המרתף,
ואני לא אדע נפשי מאושר.
נינשא בכנסיה הקטנה,
והאב בונאר יקדש את נישואינו
כי את אשר קשר האל,
לא יתיר אדם לנצח.
עם שחר אנהג בטרקטור הגדול
לצפות בגפנים שירשתי מאבי זאן-פייר,
והוא ירש מאביו, ארמונד, לפניו.
לעת ערב אשוב אל ביתנו,
ואעשן מקטרתי בדממה,
על כורסת הקש במירפסת,
עד שתקראי לי לארוחת הערב.
כאן יוולדו בתנו,  אן-מארי,
ובננו, ז'ק-פול, שנה אחריה.
כאן יעברו שנותינו בנעימים,
צלולים כמי הפלג שמאחורי חצרנו,
עזים כיין המוסקט שלנו,
בגביע ממנו נלגום על ערשנו.