אני עוד זוכר את היום ההוא. עברו 30 שנה ואני עדיין זוכר.
זוכרים את המשחק ההוא שהיינו משחקים בכיתה ד', "שבע דקות בגן
עדן"?, אותו משחק שיחקנו באותו יום. זה היה ערב אחד, התאספנו
אצל חברי הטוב, שעד עכשיו אנחנו שומרים על קשר הדוק, גדי.
כל החבר'ה, הבנות והבנים. היינו אז בני 11 אני חושב, או 10.
התיישבנו במעגל ועשינו הגרלה בין הבנות ובין הבנים, כך שיווצר
זוג.
אני קיבלתי את טלי. הילדה הכי יפה בכיתה. לדעתי לפחות. היא
נראתה כה טהורה, שיערה חום בהיר, תלתלים יפים כאלו עם עיניים
ירוקות. ועורה, היה לבן, צח, כמו האור הלבן.
נכנסנו לחדר של גדי, שם היינו צריכים להיות בחדר לבד, ביחד,
במשך 7 דקות. התיישבתי על המיטה והיא התיישבה על הכסא.
היא הסתכלה עלי במבט ביישן ואני החזרתי חיוך ושאלתי על מה היא
רוצה לדבר. היא הרימה את מבטה אלי ואמרה בקול צלול "תגיד
דורון, היית פעם בגן עדן אמיתי?"
השאלה נשמעה לי קצת מוזרה ועניתי: "גן עדן? אני מניח שהאגם
ההוא שהייתי בו בחו"ל. הצבע שלו היה תכלת בהיר עמוק, והעצים
היו ירוקים מסביב והקיפו אותו, אך לא הייתה כניסה."
"אז לא נכנסת לגן עדן", היא אמרה.
"כנראה שלא..."
היא הושיטה לי את ידה ואמרה לי לעצום את עיני. עצמתי. ואז אני
לא יודע מה קרה בדיוק ואיך אבל הגענו למקום אחר.
"יש לנו בדיוק שבע דקות" היא אמרה לי ושיחררה את ידי.
"שבע דקות למה?"
"שבע דקות של ארץ, אבל כאן זה יותר זמן".
שאלתי אותה איפה אנחנו, זה היה מקום זר, מקום שבו האוויר
והשמיים היו לבנים, הכל לבן וצח, היה באוויר מין ריח תפוחים,
כמו של קופסת מיץ תפוחים חדשה, שהרגע נפתחה.
היא עצרה את מחשבותיי ואמרה: "אנחנו בגן עדן".
ולרגע כאילו התעלמתי מדבריה והמשכתי לחשוב על המקום ההוא.
הייתה באוויר הרגשה מוזרה, אני לא יודע איך להסביר אותה אבל
הייתה הרגשה של אהבה. אהבה טהורה, הרמוניה מושלמת, אוטופיה.
שאלתי אותה: "את מרגישה את זה?", היא הסתכלה עלי ואמרה: "כן...
ההרגשה האינסופית של הטוב והטוהר המושלם, אף אחד לא יכול
להסביר את זה אבל כולם מרגישים, רק אלה שבגן עדן כמובן."
"בוא אחרי", אמרה.
היא הובילה אותי לשביל ארוך, שנראה שהוא לא נגמר, נוצץ היה
הוא, כתום זוהר. הלכנו והלכנו, לפתע הריח באוויר התחלף, ריח של
בננות הרחתי. היא נעצרה, הבטתי לה בעיניים הירוקות שלה, מבט
עמוק נתתי לה וראיתי את זה. ראיתי את הכנות והאמת בעיניה.
יכלתי לראות את האהבה שבה. ראיתי את טלי.
היא עצרה את הרגע הזה ע"י כך שאמרה: "זהו, נגמרו שבע הדקות".
הרגשתי את הריח הבננות שנעלם.
הרגשתי את שפתיה של טלי מתרחקות משפתי שלי.
הרגשתי שחזרנו לעולם הרגיל.