הבעיה הרי מוכרת. אתה יושב ומדבר בטלפון או בוהה בטלויזיה,
ו... הופה: חוצה את רצפת הסלון בהליכה מהירה משהו שיש לו יותר
מדי רגליים מכדי שיהיה ידידותי. הולכי-על-ארבע אתה דוקא אוהב,
אתה חברם הטוב ביותר, אבל שש או שמונה זה כבר חציית קוים. עד
כאן. ומחושים ארוכים עם חיים משל עצמם, והרגליים המשוננות
האלה, חוצות עכשיו קוים של מרצפות.

אז הכי קל, ברור, זה ללכת להביא כפכף, למה ללכת כשאפשר לרוץ,
כי לך תדע לאן הוא כבר יספיק לברוח עד שתחזור, חמוש, ואם יש
דבר אחד שבאמת קשה מאד ללכת לישון איתו בבטן, זה הידיעה
הוודאית שבאיזה שהוא מקום מאחורי הספה הלך לך לאיבוד ג'וק.
ועכשיו הוא עומד שם, אולי אפילו על התחתית של הספה, רגליים
למעלה וכנפיים למטה, כי אלה, אפילו חוק המשיכה לא מתעסק איתם,
עומד ורק המחושים שלו תרים קצת באויר בלי קול, מתרכז בתחושות
העולות מאלפי השערות שלאורך הרגליים, מחכה לרגע שבו האויר
העומד יבשר כי, אכן, בעל הבית הלך לישון, שוכב עכשיו בעיניים
עצומות, לא מהווה איום. (ואתה הרי שוכב שם, לא עוצם עיניים, רק
מנסה להרגיל אותן לחושך כדי שתוכל אולי להגיב בזמן, לקלוט את
התנועה חסרת הקול, מבעד לנשימות של אשתך, אולי דוקא תשמע את
פרפור הכנפיים, הרחש הזה לבדו מספיק כדי להעביר בך צמרמורת).
תחזור עם הכפכף דרוך ביד המונפת, שריריך מתוחים, והעיניים
סורקות את האזור הנגוע, לאט לאט אתה מתקדם, סוגר אותו בפינה,
מזיז את החוט של הרמקול, עיתון שנפל, בזהירות, מחכה לראות מאין
תפתח הרעה. ובאיזשהו שלב הוא יופיע, מבוהל מהתנועות או הרעשים
או הרעידות, דוקא מהצד השני הוא ייצא פתאום בריצה, כל כך הרבה
רגליים רצות ביחד, לאורך הקיר, במין אלכסון כזה שמנסה להבלע
בקיר אבל הקיר לא מוותר, עומד נגדו בגבורה, ואז הוא יעשה טעות
ויחתוך פתאום לכוון המרפסת, הוא, לבד, מולך, על המרצפות, תנועה
מדוייקת של היד, קרחחקקק.

שניה אחת הכרחית של צפיה בזוועה כדי לוודא הריגה, שרק לא
יתחילו הפירכוסים שאחרי, ואתה מסיט את המבט, הולך לשרותים
להביא נייר טואלט. בדרך אתה מתחרט, נכנס למטבח, תולש מגבת
נייר, ועוד אחת, כי היא אמנם גדולה יותר ועבה יותר מריבוע של
נייר טואלט, אבל בכל זאת צריך עובי מאד רציני כדי לחצוץ בינך
ובין המנוח. אחרי שאתה מקפל את הנייר לארבע אתה מרים אותו מאד
בעדינות, מרגיש בקצות האצבעות שלך את קוי המתאר של הגופה מבעד
לנייר, שרק לא יבוא עכשיו איזה פרפור, פוסע מהר בחזרה אל
המטבח, משליח לפך בקצות האצבעות, דואג שגם בתוך הפח הנייר
ימשיך לגונן עליך מכל רע. חוזר למטבח, לוקח עוד שני ריבועים,
הפעם אתה מנגב את הכתם הלח שנותר על הרצפה, מנגב טוב, עד שלא
נשארת אף נקודה מבריקה, שום עדות ויזואלית, מנגב גם את הכפכף,
בתוך הרטיבות הזו, אי אפשר להתעלם מזה, ישנם גם חלקיקים
לבנבנים כאלה, אברים פנימיים אולי, וגם פולקע אחד, שעיר, אתה
מתפלל לאלוהים שתצליח להרדם. משם אתה הולך לרחוץ ידיים,
בקפדנות, כי הבעיה האמיתית, עם אלה שמעבירים את כל החיים שלהם
בתוך המדמנה, היא המחלות, כי מה יש שם, בעומקים האפלים,
המחניקים, מושבות מזמזמות של רמשים על שלל סוגיהם מעוררי
הפלצות, אם לא מחלות. משם הן באות, הרי. והתיקן הזה שזה עתה
גרר את רגליו לאורך רצפת הסלון שלך בכזו עזות מצח, לך תדע איפה
היו הרגליים האלה קודם, אלוהים ישמור, עדיף אולי לא לחשוב על
זה.

אז לעת עתה חלפה הסכנה, הוא מת והוא בפח (וכבר נודעו מקרים שהם
קמו לתחיה בתוך הפח ואז התנפלו על שוביהם בעת שהאחרונים הלכו,
מאוחר יותר, להשליך מיכל ריק של יוגורט, אינם חושדים במאום.
אבל במקרה הזה הרי וידאת הריגה וגם היתה איזו נחישות בלתי
משתמעת בשריר היד). באת, ראית, כיפכפת. לכאורה זה פתרון קל.
הבעיה היא שהוא לא מוסרי. זה יצור חי. הוא נברא על ידי אלוהים,
ותתפלא לשמוע, בדיוק פסוק אחד לפני שאלוהים החליט לעשות אדם.
למעשה, במהדורה הסטנדרטית של ספר התנך המונפק בצבא הגנה
לישראל, בהוצאת 'קורן', המילים "רמש האדמה" נמצאות בדיוק מעל
האיזכור הראשון של המילה "אדם", במרחק שלא עולה על 5 מילימטר
גם אם אנחנו מתעלמים מהניקוד, והרי ברור שבמקרה של רמשים, אי
אפשר לזלזל בניקוד. אל תפספס את העניין החשוב: הוא כבר היה פה,
פסוק אחד לפניך. והוא יהיה פה, כך אומרים לנו הזואולוגים
המוטרדים משואה גרעינית, גם הרבה אחריך. אז זה נכון שקיבלת
אישור לרדות בו, אבל להרוג? וכל העניין הוא שעוד איכשהו אפשר
להצדיק, אולי, הריגה לצורך אכילה אבל זה ברור שכאן זה לא תופס,
למרות הערך החלבוני הגבוה. מה אתה, תאילנדי? גם 'השכם להורגו'
לא תופס פה. החיה הזאת לא מסוגלת לפגוע בזבוב לרעה ובטח לא
יכולה להזיק לך. אתה באמת מאמין לנונסנס הזה על מחלות, מה
מחלות? מה אתה, היפוכונדר? שמעת פעם על מישהו שקיבל משהו
מג'וק? הוא נכנס אל הבית שלך, זה נכון. מסיג גבול. ויש חוק כזה
באמריקה שאפשר לירות במסיגי גבול אם הם נכנסים לשטח הפרטי שלך.
והמקק הזה הוא בעצם (כפי שאומרים לנו בתחילת כל קיץ בכתבה
המסורתית באיזה עיתון שבועי) נקרא 'תיקן אמריקאי', אז אולי יש
כאן איזה תרוץ. ואפילו אם ניקח בחשבון את הזכרון הזה, שאתה
מעדיף אותו עמום ומודחק היטב אבל מספיק רגע אחד כדי להעלות שוב
את אותו דגדוג קל, התחושה הזו הלא לגמרי ברורה שמתחילה באזור
המותן ומזדחלת בעדינות שעל גבול הספק עד בערך לצוואר שלך ורק
אז אתה מכריע את הספק ופורץ בבהלה אל הערנות, מזדקף ועוד מספיק
לראות אותו לרגע על הכרית האינטימית שלך, מפרפר על הגב, אבל
מיד מתעשת ונעלם בחריץ המאובק שבין המיטה לקיר. ההכרה הזאת שאי
אפשר עוד להחזיר אחורנית, שאכן הדבר הזה הלך על גופך ממש, מי
מתכסה בכלל באמצע הקיץ, שרידי המהלך הזה ישארו אתך, הם נצרבו
בתוך הזכרון למרות המקלחת החמה שאחרי. אבל בחייך, למרות הזכרון
המצמרר, זה עדיין הרג של חפים מפשע, ואתה יודע את זה, אבל אתה
פוטר את העניין בניע ראש כי זה לא נוח לך. וזה עוד לפני
שידברנו על גלגול נשמות. ולא מעניין עכשיו אם אתה מהמאמינים או
לא, אתה חייב לפחות להודות שקיימת אפשרות קלושה, ולרגע לחשוב
מה באמת תרגיש אם דוקא אתה, ויש איזשהו סיכוי סטטיסטי מסוים,
גם אם מוגבל, דוקא אתה תתגלגל פתאום בתור ג'וק כזה (מוכר לפחות
מקרה אחד כזה: אדם בשם גרגור סמסא שקם בבוקר וגילה שהוא ג'וק
ענק, אבל תמיד אפשר להגיד שזה פיקציה). אז נכון שכרגע המחשבה
להעביר את החיים בתוך ביוב עם עוד כמה אלפים כמוך אולי מצמררת
אותך, אבל אם לרגע תנסה להכנס לראש של החיה הזאת, טוב, זה לא
כל כך פשוט כי בעצם לא ברור לאן צריך להכנס, הרי ה'מוח' שלה
מפוזר לאורך כל הגוף, סתם אוסף של צברי עצבים פרימיטיביים, אבל
בשביל הספורט, תנסה לרגע להיות הוא, לדמות שאתה בשיא פריחתך
דוקא במיץ של הזבל וזה כיף לך לחכך את רגליך המשוננות והשעירות
עם אחיך הג'וקים בשלל גוניהם החומים כהים והחומים הבהירים (עד
שלא ראית נקבה שבדיוק משילה את העור שלה ומופיעה במלוא תפארתה
הלבקנית, רק לכמה שעות ובכל זאת ארוע מצמרר, בלתי נשכח, ועוד
לא דיברנו על הפרומונים שהיא מפיצה, הרי בקלות אפשר לדמיין איך
כל זה יכל לגרום לך ברגע של התלהטות היצר לרצות להפרות אותה,
זאת אומרת להעביר לפה שלה את הממתק הזה הטעים שהכנת במיוחד
בשבילה, ובתוכו זרעוני אהבה. אתה רואה, תסתכל על הצד החיובי של
זה). זהו, עכשיו שאתה בעניינים צא וחפש לך אוכל בערב קיצי נאה,
תנחת במקרה במרפסת של מבנה גדול ותלך אחרי המחושים שלך, דקי
האבחנה ומלקטי פרורי מידע זעירים, לכוון הכללי של האוכל, רק
כדי לגלות פתאום שיש יצור חי בעל שתי רגליים בלבד (שתי
רגליים!) ועוד שני מחושים גדולים מתנפנפים מעל, והיצור הזה
גוהר עליך והבעיה המרכזית איתו היא שהוא גבוה ממך פי 350,
בערך, וכמה שהוא ענק הוא זז ביעילות ממקום למקום, והוא אפילו
מצליח להזיז בכוח שלו כל מני דברים שאתה חושב שהם עצמם המקום,
וכל מה שאתה מצליח לחשוב עליו עכשיו הוא שאתה רוצה בחזרה למיץ,
לאמא, לתמיכה החמה של הקהילה, חזרה לרחם של הביוב, כי מה רוצה
ממך הדבר העצום הזה ששועט לעברך, ועוד לא הזכרנו שיש לו בקצה
של אחד המחושים מין אינסטרומנט כזה פלסטי מפחיד, אלוהים אדירים
אולי זה כפכף, שמעת על זה בסיפורים מהמיתולוגיה אבל לא האמנת
שזה באמת קיים, וזה פתאום נע אליך במהירות שלא חלמת שהיא
אפשרית, הצל סוגר ואין לאן ללכת, הרגליים רצות והגוף נשאר
במקום, זה בא, זה בא, שמע ישראל אדוני אלוהינו, אדו-

קריסת האקסוסקלטון הקשיח לתוך אברי הגוף הרכים (מיוצגת על ידי
צמד האותיות ריש-חית בתוך הצרוף "קרחחקקק"), פריצת הדם הלבנבן
החוצה, באין כלי קיבול. לא נעים, הא? ואני חוסך לך כאן את
פרפורי הגסיסה כי לפעמים הוא לא מספיק נחרץ, המכפכף ההוא, אולי
מנסה לחסוך קצת ברטיבות שאחרי, הרי גם בשבילו זו לא חוויה טובה
במיוחד, בקיצור, אם חושבים על זה רגע, נוצר פה מצב אבסורדי:
מצד אחד הג'וק לא רוצה להפריע, הוא רק רוצה לעבור מהמרפסת אל
הארון שמתחת לכיור המטבח, ולהקים מאחורי האקונומיקה בית
בישראל, ולשוטט בלילות, כשאתה ישן, לתור אחר מציאות, ויש כאלה
בכל בית שיש בו רמה סוציו-אקונומית מינימלית, ולפרות ולרבות אי
שם בצינור המחבר את הכיור למערכת הביוב, זאת אומרת בקו התפר
שבין הבית הנקי והמטופח שלך ותהומות השאול, מבחינתך. הוא בודאי
לא רוצה למות (אם כי יכל להיות שהוא יתגלגל חזרה בתור חברת
פרלמנט מטעם הלייבור, אז מה אכפת לו בעצם, מה הוא הפסיד?) זאת
אומרת הוא לא יודע שהוא רוצה למות, בטח שלא להפגע פגיעה
מכאיבה ו/או אנושה אך יציבה. ומצד שני יש אותך, וגם אתה לא
רוצה בעיות: אתה רוצה להמשיך לראות טלויזיה ולא להרוג אף אחד,
להפך, היית שמח דוקא לחבק את אשתך אבל היא במקלחת, או לתת
נשיקה לבת המתוקה שלך אבל היא כבר ישנה מזמן. אז עם כל הכוונות
הטובות של שניכם בסוף יוצא שאתה קם והורג אותו, זה לא מקומם,
המוות המיותר הזה?

עכשיו, כיון שאתה לאחרונה נהיית כזה בן אדם מאד סביבתי, ונאור
והומניסטי ולא אוכל יותר כבד-אווז וכל זה, אז אתה אומר: בסדר,
אפשר גם אחרת. אז ברגע שאתה קולט אותו בזוית העין אתה שומר על
קור רוח, לוחש לזוגתך שתחיה: "חמדה, איפה היעה?" והיא כל כך
מרוכזת במסך שהיא עונה לך "הא?" ואתה ממלמל שזה לא חשוב וקם
ומחפש ובסוף מוצא וחוזר לסלון, ומחפש אותו, אולי עכשיו מאחורי
הרמקול, חמדה כבר על הספה, מיקמה שם תצפית מגבוה, עוזרת לך
לפלס דרך מאחורי האצטבה, מזהירה אותך בצעקות שהנה הנה הוא יצא
והלך לשם, הנה הוא רץ לאורך השטיח ואז אתה מנחית את היעה
בתנועת מומחה ומנסה לשפכטל את הג'וק אבל הוא רץ קדימה אז אתה
רץ יותר מהר ממנו והופס... הוא על היעה אבל לפני שאתה מספיק
לשמוח הוא שועט לעבר הידית של היעה, זאת אומרת הנקודה שבה
מתחברת היד הפרטית שלך אל היעה, ועם כל הכבוד לכמה שאתה
ליבראלי ואוהב אדם, אתה מגיב אינסטינקטיבית, זאת אומרת היעה
נשמט ארצה והמקק ממשיך לרוץ לאורך השטיח ונכנס מתחת לספה של
חמדה שצווחת "הוא מתחת!, הוא מתחת!". אתה מרגיע אותה, כי באמת
זה לא מכובד להכנס להיסטריה מג'וק, ואתה מהדס לך מעדנות לעבר
האחורה של הספה, אפילו מזיז את הספה קצת, בעוד חמדה עומדת עליה
ותולה בך מבט אוהב, כי בשביל מה יש לך שרירים ופאסון של גבר אם
לא בשביל מצבי חרום כמו זה, ועדיין אתה שומר על גישה אוהדת
כלפי החי באשר הוא ולא נהיה מיליטינטי גם כשבפעם השניה הוא
מצליח לחמוק מהיעה שלך, כי הוא פתאום פורש כנפיים, איפה הן היו
עד עכשיו, ומקפץ לו מין קפיצה כזו באויר וכמעט נוחת עליך אז
אתה עושה צעד אחורה ונתקל בואזה של אמא של חמדה וכמעט מרסק
אותה, אבל לא נורא רק קצת מים נשפכו, אפשר לנגב בקלות ולהחזיר
את הפרחים, אולי כבר ממילא כדאי לזרוק אותם כי הם כבר לא משהו.
בדרכך לפינה הנגדית, לנסיון השלישי, אתה מבחין שבקצה היעה יש
רגל חומה דקה. זאת אומרת שהיריב שלך פצוע, נכה לכל החיים, וזה
קצת מכמיר את הלב, אז אתה מיד עובר לכעוס עליו כי בעצם זה הוא
שהביא את זה על עצמו, הוא שמכריח אותך להיות אלים ואתה בכלל
רוצה לשחרר אותו חזרה לטבע, כי התכנית שלך זה לרוץ למרפסת,
ברגע שתצליח להחזיק בו, ולזרוק אותו למטה, זה רק קומה שניה
וג'וקים הרי תמיד נוחתים על הרגליים. המרדף נמשך, אבל לפעמים
אתה הנרדף כי הוא בוחר פתאום לרוץ את ריצת הטרוף שלו בכוון
שלך, אי אפשר שלא לחוש באיזו אימה שמתרגשת עליו, ומתעוררות כאן
שאלות בדבר אינטילגנציה שיש בקומץ גושים קטנטנים של עצבים,
וכשנדמה לך סוף סוף שתפסת אותו בפינה אתה דוחק את היען בתנועה
חדה אל מתחת לג'וק, עכשיו אתה באמת רואה שהוא כבר לא סימטרי,
מוכרחים לחשוב גם שהוא איבד קצת מהסקס-אפיל שלו, זה אולי דבר
קטן בשבילך כרגע אבל אם אתה לוקח בחשבון שכל ג'וק הוא עולם
ומלואו ונזכרה בג'וקה הלבנבנה ההיא שממתינה לו שישוב, אי שם
במחשכי הביוב, אז יתכן שיעבור בך איזה רעד, אתה זוכר הרי את
המאמצים הלא מבוטלים שאתה השקעת בשביל לחזר אחרי חמדה, המלכה
של האוגדה, ואז אתה מרים את היעה סוף סוף אל על ומזנק אל
המרפסת והוא עדיין יושב שם לפלא, קרוב לקצה, אלא שבחצי הדרך
מתחוור לך שהוא אינו כתמול שלשום. אתה לא מומחה גדול
באנטומולגיה אבל נדמה לך שאצל זכר בוגר של Periplaneta
Americana, במצב מנוחה, הכנף השמאלית לא אמורה להיות משוכה
הצידה והרגליים אמורות להיות קצת יותר ארוכות. כשאתה מניף את
היעה והמקק מסרב לעופף לו בחזרה לטבע ואתה נאלץ לדפוק את היעה
במעקה כדי לשחרר אותו מההידבקות, ואחר כך כשאתה חוזר לאותה
פינה מפורסמת ומגלה שם שאריות, אתה מבין שלמעשה נכשלת כשלון
חרוץ. אתה הולך לשטוף את היעה, רפוי כתפיים, ומתחיל להכין
טיעונים לדיון בפני הטריבונל של 'תנו לחיות לחיות', שבצדק
יצלבו אותך על התפקוד הלקוי שלך במהלך הארוע. חמדה מלטפת את
ראשך ואומרת שהעיקר הכוונה אבל אתה יודע עמוק בלב שאתה רצחת,
ושבאופן טכני, כיון שאתה הוא זה שישתמש מעתה בארון שמתחת כיור
המטבח, אז גם ירשת. וזאת חרא של הרגשה, אתה חייב להודות.

אז חמדה ואתה מחליטים, שני מבוגרים אחראיים, שצריך לתקוף את
הנושא אחרת. תם עידן ה'קרב-מגע', ואתם מחליטים לעבור לכימיה.
לא לא, אתם לא מסוג האנשים שירססו באופן ישיר, ממרחק שלא יעלה
על 15 סנטימטרים, לעבר תיקן שהסיג את גבולכם, ויצפו בו מתרוצץ
בתחילה, אחר כך מתבוסס, מפרכס בעוד החומר הזה חודר למערכת
העצבים שלו ונותן לאצטיל-כולין יד חופשית, מה שמכניס את כל
מערכת השרירים לאמוק, עד שאי אפשר יותר לחיות. זה ברוטלי,
כמובן, וזה לא נועד לשכמוך. אתה תשתמש בנשק הכימי להרתעה בלבד.
על ידי ריסוס מושכל במקומות הנכונים אתה תיצור רצועת ביטחון
סביב הבית שלך, להורות לכל תיקן חודר פוטנציאלי שבבית הזה הוא
לא ילקק סחי, ואם הוא שומר נפשו - מוטב ירחק. כך תמנע אי
הנעימות מכל הנוגעים בדבר, מבלי שיצטרכו לנגוע בדבר. הגישה
הנאורה. אמנם המיכל שאתה מרסס בו במאחורה של המתחת של הכיור,
מתגאה בזה שהוא 'הפתרון הסופי', אבל אתה יודע שכוונותיך טובות,
ולבך מתרחב בחזה, ולחמדה יש דמעות בעיניים, דמעות של גאווה אבל
אולי כדאי שתפתחו קצת לאוורר, זה חומר מאד חזק. ולמחרת בבוקר
כאשר אתה משכים קום ומדדה למטבח כדי להפעיל את הקומקום מתגלה
לך רמז ראשון למה שהתחולל בדממה מולקולרית בעודך ישן בשלווה,
ג'וק אחד המוטל על גבו באמצע המטבח, רגליו באויר, דוממות. המבט
שלך משתהה, למרות הכל, מבחין בשלל חיבורי הרגליים המקבילים,
לשום דבר טוב לא יכל להיות הגוון החום-צהבהב הספציפי הזה, אבל
מלוא הזוועה נפרשת רק כאשר אתה מוצא עוד אחד במסדרון, ואחד קטן
בחדר האמבטיה, ועוד כמה בארון שמתחת לכיור, כי אתה סקרן אז אתה
פותח כדי לראות, ומהון להון ספירת הגופות מגיעה לאחת עשרה,
מתוכם שלושה צעירים, וזה כולל את אלה שאפילו בשעה זו של הבוקר
רגליהם עודן מפרכסות באויר, דוקא כשאתה מסתכל מקרוב, כאילו
להכעיס, ולמרות השעה המוקדמת, ברור לך מעל לכל ספק שאלו הם
פירכוסי מוות, מוות ארוך שבא ביסורים, שבא להם מידיך שלך,
אדוני, טביעות האצבעות שלך ימצאו בנקל על מיכל הריסוס ואף אשתך
תמהר להעיד שכן מצפונה אינו מאפשר לה להמנע מכך. נשק להשמדה
המונית. תמיד חשבת שאין לזה שום קשר אליך. אז אולי אתה קצת
תייבב, מה אני יכל לעשות, מה אני יכל לעשות, אבל בדמעות תנין
כי אתה יודע מצוין שבזמן הקרוב תחסך ממך, כנראה, הרבה מאד עגמת
נפש ושיומיים אחרי כן התמונות של שדות הקטל כבר יפוגו מן
הזכרון, לפחות ברוב שעות היממה כי עדיין בכל צעידת בוקר לתוך
המטבח העיניים שלך יסרקו את הרצפה וידמו לראות בכל כתם טועה,
אולי אפילו איזה גרגר על עדשת העין, את אשר-יגורתי וחבר מרעיו.
אבל האמת היא שמיגרת אותם, לפחות לזמן מה, ותשקוט הדירה שלך
ארבעים שנה, ותוכל לשבת בסלון עם אהובתך ועם הבת ולשחק 'טאקי'
ללא כל חשש, ואפילו להתפנות לקרוא את אחד הספרים שמחכים לך
בערימה שמתחת לפלטת הזכוכית של שולחן הסלון, אולי ביוגרפיה
מרתקת של איזה מנהיג עריץ שהמסקנה העולה ממנה היא שבסופו של
דבר, אם לא היה מדובר באיש קטן, רדוף פחדים, האנושות היתה מקום
טוב יותר לחיות בו, וזה עשוי לגרום לך להתעצב לכמה רגעים אבל
גם לאיזשהו קתרזיס נעים כשאתה מסתכל סביבך ורואה את המנוחה
והנחלה נסוכות על פניהן של אשתך ובתך, אפילו זנבו של רקס מסמן
לך שהוא שבע רצון, ואתה יכל להרשות לך מחשבה על השינה פשוטת
האברים המצפה לך במיטה, והנה כבר המנגינה של 'פסוקו', והרי
הסיכוי שדוקא היום יהיה בראשית פרק א' הוא קלוש עד כדי זניח.