מוקדש לשם...


שחרר אותי
ותרשה לי ללכת,
הכבלים של הזיכרונות מחזיקים כמו אסירה.
וביאוש שבו אני שוקעת,
אני כדם הנשפך לורידים שלך.


ואכן זה ברור, שאני זאת שנפגעתי
ושאין "אנחנו" לפעמים יש רק אותי
וזה קל להאשים, אבל אני לא ברחתי
אתה, כל כולך, שחכת אותי.

וגם אם לפעמים בחרתי לזכור בכוונה,
דווקא בגלל שאני לא זוכרת, או שאינני רוצה
זאת הייתה בשבילי כמו חומה,
לא בית, לא ים לשקוע בו ברחמים עצמיים,
רק חומה שהטחתי בה את כל השקרים.
וכל כך רציתי שתעמוד לנצח נצחים
להיות הטפט שמכסה את הפנים
ולתלות לה תמונה,
ולבכות לה שירים
ולדמיין שהיא אתה,
לראות אותנו בזכוכית...

מתנשקים.