כלום. אין שום דבר מסביב. רק כביש, קצת שיחים שאפשר לראות
בברור שכבר כמה שנים טובות לא ראו מים, ואני. תאמינו לי, רק
אני יכול להגיע לכזה מצב, גם בשום מקום וגם בלי החברה הדפוקה
שלי לידי. האמתי מי צריך אותה, מטומטמת, בחיים שלי לא ראיתי
כזו מטומטמת. איך את יכולה לנפנף ככה את החבר שלך? אני ממש לא
מבין אותה... מטומטמת...

ירדנו עם קו 89 מול התחנה המרכזית החדשה. רק עוברים את הכביש
ואתה שם. אז ירדנו ועברנו את הכביש אני וחברה שלי, חגית,
מטומטמת אמיתית, אבל את זה גיליתי רק אחר כך.
כשנכנסנו היא גילתה שהיא שכחה את הכובע שלה באוטובוס. טוב נו,
לא נורא, קורה, טעות טועים טעינו, אז בתור החבר שלה קניתי לה
חדש, אחד גדול כזה, נורא דומה לקש, עם הרבה בצדדים. התחלנו
לחפש את הרציף ואחרי חיפושים ארוכים ולא ממש מוצלחים היא נעשתה
לי צמאה, טוב נו, אז בתור הבן זוג קניתי לה שתייה. היא שתתה
והמשכנו לחפש, עד שבסוף מצאנו את התחנה והקו המתאים, הלכתי
לקנות לנו כרטיסים ושמרתי אותם אצלי בכיס. אני לא יכול לסמוך
עליה, עוד יקרה מה שקרה עם הכובע, והיא תשכח אותם. ואז
המטומטמת מתחילה באמצע התחנה המרכזית לעשות לי דין וחשבון.
- "אתה חושב שאני לא אחראית, נכון?" היא צעקה.
- "בוא'נה חגית, אנחנו לא לבד פה..." ניסיתי להרגיע ולהתחבא
מהמבטים מסביב.
- "אתה לא תגיד לי בוא'נה...תביא את הכרטיסים, עכשיו!" היא
צעקה בנימה של אחריות.
ואני כמו ילד טוב הבאתי לה את הכרטיסים, איזו טעות, אבל מה
לעשות פשוט הרגשתי כזה קטן. היא צועקת עלי מלמעלה וכל המבטים
מסביב... 'אז נתתי את הכרטיסים, אז מה?' חשבתי, 'לא כזה
נורא'...
מתברר שכן.
אחרי כמה דקות האוטובוס הגיע, עלינו בדממה, נתנו לנהג את
הכרטיסים. הוא חורר, חייך והאיץ בנו להיכנס פנימה. ופה הייתה
הטעות האמיתית, הכרטיסים המנוקבים נשארו אצלה. איזו טעות, איך
לא חשבתי...
טוב, התיישבנו, ואחרי כמה דקות נסענו. נסיעה שקטה וחלקה לאילת.
הרי כל הנסיעה הזו זה בשביל להגיע לאילת, קצת לתפוס שקט,למרות
שאיתה שיערתי שזה לא יהיה כל כך קל.
ופתאום הוא מגיע. אני חושב שבחיים שלי לא ראיתי אחד כזה. איש
בן 70 בערך, עם מדים כחולים שאני חושב שהבד שלהם מזמן לא ראה
כביסה. הוא נראה כאילו עכשיו הוציאו אותם מהבוידם, גם את המדים
וגם אותו... מאיפה לעזאזל מגיע באמצע שום מקום כרטיסן?!? הרי
הם כבר לא קיימים! גזע הכרטיסנים הם זן נכחד! אבל אני עם המזל
שלי, ועם המטומטמת הזו בכיסא לידי נוחרת, חייב לקבל כרטיסן.
טוב הוא מתחיל לעבור בין האנשים, "כרטיסים בבקשה", "להכין
כרטיסים...".
- "קומי חגית, צריך להוציא כרטיסים" היא רק סובבה לי את הגב
והמשיכה לישון.
- "נו יאללה, קדימה" נערתי אותה, הכרטיסן כבר עוד מעט מגיע.
- "אני קמה, אני קמה"
- "תני לי את הכרטיסים, מהר!" ניסיתי לזרז אותה.
- "אני לא יודעת איפה הם! אל תצעק עלי!"  "הם לא אצלי!" היא
התחילה לצווח.
- "מה הם לא אצלך? את נתת אותם לנהג" התחיל לכאוב לי הראש.
- "אני לא יודעת! אולי... אולי... אולי זרקתי אותם! מה זה
משנה!?!" הכרטיסן כבר עמד מולנו.
-  "כרטיסים בבקשה"
-  "אה...אין לנו אותם. זאת אומרת קנינו אבל... אבל... אבל לא
שמרנו, לא חשבו שתבוא... אה..." מלמלתי בתקווה שהוא יגלה
רחמים.
- "גברתי, אתם תצטרכו לשלם על כרטיס אם אין בידיכם את
הכרטיס... ואם לא תקנו אני מוריד אתכם פה..."
- "טוב יאללה, חגית, תשלמי גם עלי בבקשה, פשוט אין לי מזומן,
רק ישרא..."
- "איך אני אשלם עליך? אין לי מספיק כסף. קח 'אדוני הכרטיסן'
זה בשביל הכרטיס שלי."
- "חגית..." הדם התחיל לעלות לי לראש.
- "מה אתך אדוני, יש קונה?"...

וככה מצאתי את עצמי באמצע שום מקום. איך לעזאזל יכולתי לקנות
כרטיס שהדבר היחיד שהיה לי זה הישראכרט, הרי הייתי צריך לקנות
כובע ענקי ושתייה, לא?... לא תזיק לי איזו שתייה עכשיו... גם
לשיחים האלה לא....