אני יושבת עכשיו מול המחשב,
יושבת.
ולא פוצה פה לא אומרת מילה ואפילו הגה מפי לא יוצא אויר הנשימה
עומדת כמו לא היה אתמול כאילו לא יהיה מחר והיום זה סתם עוד
יום.
יום עם סיבוכים כמו כל יום אחר,
אני יושבת ובאמת ובתמים חושבת עליך,
מנסה להבין, מנסה להגיד לך,
יש לי רגשות עליך אבל אני משחקת בקשר הזה תפקיד של שניים,
לא, לא מתאים... אני ממשיכה לנסות להבין מה אני מוצאת בך, ולא
מבינה. יושבת מקלידה עם העצבות מקישה על המקלדת איש אינו שומע
איש אינו רואה מה אני כותבת, ואתה כאילו יושב פה ומקשיב מה יש
לי להגיד ולא מגיב, אתה חי, אתה נושם, אבל אתה לא פה שאני
צריכה אותך אז לקרוא לך מישהו שאני רוצה בחיי זו תהיה נפילה,
אבל אני רוצה ואני רוצה שבאמת תהיה פה ואתה לא, אתה לא יושב
ומדבר איתי שאני באמת צריכה אתה לא מנסה להבין מה עובר עליי
אתה לא באמת פה.
מה שאני כותבת זה הדבר הכי אישי שיש ואני רוצה לחשוף אותו,
להגיד לכולם תראו זה לא כזה נורא, אבל את האמת זה הכי כואב
יותר מלאבד חברה, כי במצב בו אני נמצאת אין עם מי לדבר ויש
תמיד יש ביקורת ואני לא תמיד רוצה אותה, אומרים תפסיקי זאת לא
את, את בחורה קשוחה חזקה לא כמו כל הנשים האלה דיי...
וכל מה שאני רוצה לבוא ולהגיד, זה שגם אני בוכה בלילות מכאב
וגם אני פה... הקשר שלנו הוא של שנינו ואני לא זאת שתחזיק אותו
לבד כדי שהפרח יפרח צריך להשקות אותו ועכשיו כאשר כבר כל
הכוחות שלי אזלו אפילו את החברות המשפחה מי שתמיד היה סביבי
אני לא רוצה אני רוצה שקט... אני לא רוצה למות המוות אינו
הפיתרון אבל אני רוצה לדעת שתמיד לאן שאני לא אלך אתה תהיה שם
ואתה לא יכול להבטיח לי את זה לכן אני פשוט יושבת וכותבת מה
אני מרגישה מה אני רוצה מה הולך בחיי ואתה לא תבין לעולם עד
כמה פגעת בי.. בכל הקשר הזה כי כמו תמיד אני תמיד אהיה הילדה
החזקה זאת שלא מפגינה רגשות מיותרים... כשניסיתי ניפגעתי אחרי
יומיים אמרת לי שרצית דבר אחד קיבלת ניפגעתי אמרת שלא רצית
לפגוע בי אבל גם לא לאבד אבל מה אני אבוא ואגיד היום טעית צדקת
פגעת וחזרתי... ועכשיו אני פשוט לא רוצה כלום אני רוצה שקט
נפשי.