התחמקתי מהמקום בכזו מהירות עד שאפילו המכונית שרדפה אחריי
הייתה איטית מדיי. טיפות הגשם טיפטפו וטיפטפו ולא הפסיקו, אבל
הייתי חייב להמשיך, אם לא, הם יתפסו אותי. המשכתי לרוץ בסימטה,
למזלי מהגשם עדיין לא בחל שיטפון, כך שיכלתילהגיע למחבוא
בשלום.
אני לא מפחד ממה שיעשו לי, אלא ממה שיעשו לה, כשיגלו שהיא זו
שגרמה לזה לקרות. וכשהם יגלו, אני לא רוצה אפילו לחשוב על מה
שיעשו לה.
הגעתי למקום, האורות היו סגורים, כנראה שהיא הלכה לישון או
לקחת עוד חומר.
פתחתי את הדלת וזה היה נראה כאילו הפכו אותו לבית זונות. היו
קונדומים על הריצפה, הכל היה דביק ובייחוד לבן. התקשרתי אליה
לשאול מה היה פה אבל היא לא הייתה זמינה. כעבור שעתיים היא
חזרה. לא ידעתי איך לספר לה את זה אבל ידעתי שהיא חייבת לדעת.
אסור לי לסכן את החיים שלה ושהיא לא תדע על זה.
אז הוצאתי מהכספת קצת כסף, קניתי כמה מיצרכים ומטפחת אדומה
ארוכה ורחבה, חזרתי למקום, העברתי את המיצרכים למקום שלהם,
הבאתי את המטפחת האדומה, שמתי אותה ביד שלה. היא התרככה.
סיפרתי לי שיודעים שזה לא אני ושרוצים את הכל בחזרה. שברחתי
ושווידאתי שלא הצליחו לעקוב אחריי. אמרתי לה שהיא צריכה להיעלם
אחרת יבינו שזו היא. היא החליטה שהיא נשארת אבל היא לא תחזיר
שום דבר. שזה היה מגיע להם ושהיא לא תשנה את דעתה.
לא הסכמתי אבל זה לא היה חשוב. היא כנראה הייתה נחושב מאוד.
נסעתי לגליל, היא התקשרה, אמרה שהיא צריכה עזרה, אמרתי לה שאני
בחופשה!