הוא ישב ללא ספק במקום המרגיע והשליו ביותר שיכול להיות קיים
בעיר הגדולה הזו. בעצם, במקום הכי מרגיע ושליו הקיים בעיר הזו
ובכל הערים המקיפות אותה ביחד. אמנם זו כבר הייתה שעת ערב ולא
נשאר עוד הרבה אור אך כעת, לאחר שגילה את המקום הזה הוא הרגיש
שפשוט בא לו להישאר כאן כמה שעוד אפשר. לנצל, כמה שיותר, את
רגעי האור החיוורים האלו, שתכף גם הם כבר לא יהיו.   הוא רצה
להחזיק עד בדיוק לאותה נקודה רגעית בה מתפרץ לו החושך במלוא
פארו והדרו והשמש כבר לא קיימת עוד. אפילו שרידיה האחרונים כבר
נשכחים.
הוא לא ידע אם באמת קיימת נקודה כזו אך הוא ידע שמעבר לאותה
נקודת זמן דמיונית הוא כבר לא יוכל לשבת כאן, מכיוון שלפינת
החמד הזו היה חיסרון אחד- לא היה בה פנס. ואולי היה זה בעצם
יתרון.
הוא ניסה להסביר לעצמו מה בעצם כל כך מיוחד במקום הזה. כלומר,
ברור הרי שהעצים העתיקים שכיסו אותו, האבנים הלבנות- אפורות
שעטרו את אדמתו וצלילי המים הרכים שנשמעו ברקע, הפכו אותו לכל
כך חביב ושקט.  אך בכל זאת, בעיניו היה המקום יותר מסתם חביב
ושקט. במקום הזה היה, מן קסם פנימי כלשהו. ואת הקסם הזה יצרו
לא רק אותם עצים עתיקים ואבני הרצפה המיוחדות אלא גם הבדידות.
וזה היה בעצם הכי חשוב כי זה מה שהבדיל בין אותו מקום לבין
המקומות האחרים.  אותה בדידות שלמה ומוחלטת.  אף אחד, מלבדו,
לא היה כאן. נכון שמכל הצדדים הוא יכל לשמוע את רעשי המכוניות
מהרחובות הסמוכים. בכל זאת, הוא היה בלב הכרך הגדול הזה. אך
ברגע שנכנס לכאן כבר לא היה אכפת לו מאותם רעשים וזה מה שהפך
את זה למבודד, לאטום לחלוטין בפני פגעי העולם החיצוני.
ברגע שנכנס לכאן כאילו והיו קיימים שני עולמות בלבד- זה שבחוץ
וזה שכאן. כשנמצאים כאן שוכחים מהעולם שבחוץ וכשנמצאים בחוץ לא
יכולים להפסיק ולחשוב על העולם שכאן.
וזה, בדיוק, היה הקסם ששרר כאן.  הוא התלבט האם לספר לעוד
מישהו על הפינה הזו, אך הוא ידע כי בסתם תיאורי מילים הוא לא
יוכל להסביר מה כל כך מיוחד כאן ועד שאותו אדם, שעמו ירצה
לחלוק את תגליתו, לא יבוא לכאן בעצמו וייווכח במו עיניו וחושיו
בקסם המצוי כאן, הרי שהוא לעולם לא יבין את ייחודה של תגלית
זו. ומכיוון שאדם זה לא יבין, הוא גם לא ירצה לבוא..  הפרדוקס
הזה הביא אותו להחלטה כי עליו לשמור את סוד הקסם שכאן בלבו
בלבד ולא לחלוק זאת עם אף אחד אחר. המקום הזה ימשיך ויישאר
בודד ומבודד, לפחות באותם רגעים שבהם הוא לא יהיה כאן.

כמה שעות צעד עד שהגיע לכאן? שלוש, ארבע.. מצא את עצמו תועה
ברחובות, נע ונד ממקום למקום. זה עוד היה בשעות הצוהריים והיה
לו חם מאוד ומעיק.  ולפתע מצא עצמו מול שדירת העצים הגדולה.
בעצם, זה לא היה ממש בפתאומיות, מכיוון שבמשך השעות שבהן נדד
וחרש ברגליו את רחובות העיר הוא חיפש את השדרה הזו. לא שהוא
ממש טייל בה אי פעם אך הוא שמע כי החנות, שאותה הוא מחפש,
נמצאת כאן. הוא רצה להשיג איזה ספר נדיר של סופר נשכח אחד
ומישהו אמר לו שהוא ראה את הספר הזה באותה חנות.  
כשהוא קיבל, סוף סוף, את יום החופש שהגיע לו כבר זמן רב, הוא
מייד נסע אל לב הכרך והחל בחיפושיו אחר החנות. כאשר הגיע לעיר,
השעה כבר הייתה כמעט שעת צוהריים ולכן, כפי שכבר נכתב, נעשו
חיפושיו במהרה למאומצים ובלתי נסבלים.  והכי מרגיז היה כשהוא
גילה כי שכח את הארנק שלו והכסף שהיה לו הספיק, מעבר לחזרה
הבייתה, רק לבקבוק שתייה אחד. בזמן הליכתו הרבה הוא ניסה
לחסוך, כמה שיותר, ממי הבקבוק אך בסופו של דבר נתרוקן הבקבוק
ואז הוא נאלץ לחפש ברזייה, כי עדיין היה צמא אבל לא הצליח
למצוא אחת כזו.
הוא גם חיפש את מפות העיר, אותן אלו המוצבות בצמתי רחובות
ועוזרות לאנשים תועים כמוהו, להתמצא בדרכם.  הוא מצא אחת אך
היא הייתה קרועה בחלקה והא שמח לגלות שאותה שדרה אבודה מופיעה,
כמובן, בחלק החסר.  הוא גם שאל כמה אנשים.  אחד דיבר בכלל בשפה
אחרת ואחד אחר היה כנראה שיכור כי הוא התחיל לשיר לו את "עלי
השלכת" של איב מונטאן.   היו כמה כאלו שכן הסבירו לו אך הוא
ראה כי הם רק סיבכו אותו יותר בניווטיו האינסופיים.  
בסוף פשוט נמאס לו, ונשבר לו, והוא רצה למצוא תחנת אוטובוס
ולחזור הביתה.
ואז, כמו באגדות, הוא ראה מולו את שדירת העצים הגדולה. בתחילה
לא ידע אם זו השדרה אותה חיפש אך כשהסתכל על שם הרחוב הוא שמח
לגלות כי הוא הגיע למקום מבוקשו.  השעה הייתה אמנם שעת ערביים
מוקדמת אך פנסי השדרה כבר דלקו, עד לאופק. איזה מראה יפה, חשב
וכבר התחיל להיות לו שמח בלב.  הוא הלך כמה דקות, לאורך השדרה,
ואז ראה את החנות אותה חיפש.  זהו! חיפושו המייגע הגיע לקצו!
משפטים כמו- כשמתמידים אז מוצאים או- לבסוף הכל מסתדר, חלפו
בראשו. הוא ידע כי אין לו כסף בכדי לרכוש את הספר אך לפחות
יוכל לבקש לרשום את הספר על שמו וכך, כאשר יבוא בפעם הבאה,
מצויד במים ובמפה, לשם שינוי, הוא יוכל לקבל את הספר הנכסף תכף
ומייד! ואולי אפילו ניתן יהיה לשלוח בדואר את הספר היישר
אליו!
הוא התקרב אל החנות וראה, לתדהמתו, כי היא סגורה וחשוכה. המוכר
כבר כנראה והלך.
איזה תסכול! איזה חוסר מזל!   יום שלם מחפשים משהו ולבסוף,
כשכבר מוצאים אותו אז זה כבר לא משנה..
משום מה, תמיד המצבים האלו קורים לו ותמיד הם מתרחשים ברגעים
הלא מתאימים. בעצם, הוא הרי היה צריך לצפות מראש שהוא אכן ימצא
את החנות אך היא תהיה כמובן סגורה. סיום מושלם ליום מושלם..  
הוא החל להתרחק מהחנות ובעט באיזו פחית ירוקה ששכבה על המדרכה
אך הייתה זו בעיטה חלשה והיא לא הצליחה לבטא את הכעס שהצטבר
בתוכו.
לפתע שמע צעדים מאחוריו וכשהסתובב ראה אדם שניגש לפתח החנות
ובידיו מפתחות. הוא פתח את הדלת, נכנס והדליק את האור.     זהו
המוכר! חשב. איזה מזל! בדיוק בזמן.  הוא נכנס במהירות לחנות.  
היא הייתה מלאה בספרים ישנים ומשומשים.  הוא הביט על המדפים
וסקר את תכולתם. אחד מהספרים האלו יהיה שלו בקרוב, הוא חשב
ושוב החל לשמוח בלבו.
המוכר חייך אליו אך כששמע את בקשתו הוא ענה שלצערו הספר הזה
היה כאן עד לפני כמה ימים ומישהו אחר בא וקנה אותו.   תחילה
הוא לא כל כך רצה להאמין אז הוא שוב נקב בשם הספר וגם הסופר,
בפני המוכר, ואפילו הוסיף ואמר כי על כריכת הספר צריך להיות
ציור של אדם המסתכל על אנייה שזה הרגע יצאה מהנמל והפליגה אל
הים הפתוח.
המוכר אמר לו (והוא אמר את זה בחוסר סבלנות, שלא כמו מקודם)
שהוא יודע לאיזה ספר האדון הנחמד מתכוון אבל הספר הזה נמכר
לפני כמה ימים. מישהו בא ושאל על הספר הזה וגם לקח אותו, וזהו.
הוא נמכר!
ואז הוא שאל את המוכר האם יש לו במקרה עוד עותק של הספר הזה
(והוא כבר ידע מה תהיה התשובה כי הספר הזה הרי היה נדיר מאוד).
המוכר השיב שלא ואז הוא אמר שעכשיו הוא באמת צריך לסגור את
החנות כי זה כבר מאוחר והוא חזר לכאן רק מכיוון ששכח דבר מה.
הוא יצא מהחנות והחל ללכת במורד שדרת הפנסים. השעה הייתה שעת
ערב מוקדמת.  
עכשיו, משום מה, הוא כבר לא חש תסכול או זעם אלא סתם תחושה כזו
של אדישות. כאילו וידע שכך הרי יהיה ושנגזר עליו שלא להשיג את
הספר הזה לעולם.  ושוב הוא הרגיש צמא בגרונו ועייפות ברגליו.
בסיומה של השדרה הוא ראה מולו שער עגול מאבן. שער מפוסל העומד
במרכזה של סוף השדרה. זה היה מוזר אבל גם מיוחד. הוא עבר דרך
השער ואז הרים את ראשו והבחין כי מעליו, בחלק העליון הפנימי של
השער, נחרטה המילה אביב. אבל עכשיו זה היה בכלל סוף הקיץ,
כמעט סתיו.
ואז, בסיומה של אותה שדרה מופלאה, מאחורי השער המבודד והלא
שייך הזה, הוא מצא את אותו מקום שקט ורגוע שבו מתחיל הסיפור
הזה. את אותה פינה מבודדת וקסומה שכל קשר בינה לבין העיר
שסביבה נראה מקרי בהחלט.  והוא התיישב על ספסל העץ, שבין העצים
העתיקים, ואחר כך נשכב עליו ועצם את עיניו והקשיב לקולות המים
שזרמו ברקע, ונח. פשוט נח. לאחר כל כך הרבה שעות של הליכה שלא
נגמרת ושל תסכולים בלתי נסבלים הוא יכל סוף סוף לנוח.
אחר כך הוא שוב התיישב, הסתכל סביבו, וחשב על המקום הזה אבל זה
נכתב כבר בתחילת הסיפור ופעם אחת הרי מספיקה ומי שבאמת לא זוכר
על מה הוא חשב בהתחלה, יכול פשוט לקרוא אותה פעם נוספת ואז הוא
אולי ירגיש יותר טוב.    בכל אופן, לאחר שהוא הגיע למסקנה כי
כדאי לו לשמור על קיומה של פינה זו בסתר ליבו הוא ראה כי על
העץ העתיק ביותר והגדול ביותר שהיה כאן, ושניצב בדיוק סמוך
לספסל שעליו ישב, מישהו חרט דבר מה, באותיות קטנות וכמעט בלתי
נראות.  הוא קירב את ראשו אל העץ וקרא: זה קצת מתסכל כששני
אנשים שנפגשו צריכים בסוף להיפרד..   נחמד, הוא חשב לעצמו. אז
עכשיו הוא יודע שני דברים חשובים: שבמקום הזה מישהו כבר היה
ולא הוא זה שגילה אותו. ( טוב, גם קולומבוס לא באמת גילה ראשון
את אמריקה. הויקינגים עשו את זה קודם), והדבר השני שעכשיו הוא
יודע זה שאותו מישהו הוא כנראה איזה טיפוס מתבודד ומיואש שבטח
כל הזמן חושב על החברה שלו שעזבה אותו ועל זה שהחיים הם אף פעם
לא כמו שרוצים שיהיו.  הוא קיווה רק שהמישהו הזה לא יופיע כאן
פתאום.. בעצם, שלא יופיע כאן בכלל.  אבל למען האמת גם עבורו זו
תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא כאן. הוא הרי גר כל כך רחוק
ומתי עוד ייצא לו לחזור לכאן? כנראה שאף פעם לא. הוא הרים את
ראשו אל השמיים וראה כי צבע הארגמן של השקיעה כבר מתחיל לאבד
את שליטתו ברקיע וכי בקרוב יגיעו צבעי הלילה הכהים עזים.
ואז הוא נזכר באותה בחורה נערה שראה היום בצוהריים.  הוא חלף
על פניה זמן קצר לאחר שירד מהאוטובוס. הוא הלך באחד הרחובות
שהובילו לכיוון הים וכשהיא עברה מולו הוא הביט אליה לזמן קצר
מאוד ורק הספיק להבחין במבט מאוד נבון ומאוד חודר ובחיוך קצת
מתגרה וקצת מסתיר. הוא מייד הוריד את עיניו ואת מבטו ממנה.
תמיד זה קורה לו. זה לא שהוא ציפה מעצמו לפתוח בשיחה עם בחורה
זרה, עם בחורה נערה, למען הדיוק, כך סתם באמצע הרחוב. אבל
לפחות והיה מחייך אליה בחזרה.  הוא ידע בביטחון שהיא חייכה
אליו. לא בגלל שהצליחה במבחן בספרות וגם לא בגלל העובדה שהיה
זה סתם יום נחמד. היה זה חיוך שכוון אך ורק אליו. אך ורק
בשבילו.  ועל כזה חיוך מגיע להחזיר בחיוך. ולא סתם חיוך הכולל
עיוות מזערי של השפתיים אלא להחזיר בחיוך ענק וחייכני.  אבל
היא עברה וחייכה ואילו הוא- כלום! רק השפלת מבט ותקיעתו באדמה.
אידיוט! פשוט אידיוט.  והוא היה צריך לחייך אל אותה בחורה
נערה, חמודה ומסתורית, לא מכיוון שהיה 'מרוויח' מכך דבר מה
בנוסח של שיחת היכרות או משהו דומה.  הוא היה צריך לחייך רק
משום שאותו חיוך בחזרה היה עושה לו את היום! היה מדחיק מגרונו
את תחושת הצמא, שהחל להרגיש בדיוק אז, ובכלל- אם הוא היה מחזיר
לה בחיוך אז בטח כל היום הזה היה משתנה והוא בטח היה מוצא מייד
את החנות שחיפש והספר בטח היה נמצא שם.
בחורה נערה, בהירת שיער, שמביטה בו ובזיפים, בני השלושה ימים,
שצמחו לו, ומחייכת.  אח! איזו הרגשה שמילאה את ליבו באותה
השנייה. מן הרגשה כזו של תאווה לא מוגדרת. אך לא הייתה זו
תאווה מינית מכבידת גרון. הוא זכר היטב את התאווה שבה חש כשישב
פעם על ספסל בגן ציבורי, וקרא מספר, ומולו התיישבה אישה עם
תינוק. היא הייתה בת עשרים ומשהו, אולי שלושים, והיא חכתה
שיביט בה ואז, ללא בושה כלשהי, הרימה את חולצתה והחלה להניק את
תנוקה. זה היה מחזה מרתק, נפלא ומגרה כאחד! הוא הביט בה ובאותה
שד לבן ומופלא שהציץ, כמעט במלואו, מבעד לחולצה וחש בתוכו מן
בעירה פנימית כפי שלא חש מעולם. מדי פעם היא הייתה מסתכלת אליו
ומחייכת. הוא הבין כי האישה הזו מודעת לכך שהוא מביט בה והוא
חש כי הוא מתמלא בתשוקה חסרת גבולות. זו הייתה תאווה מינית
במלוא הדרה! מובן שלבסוף היא סיימה להניק ואז היא קמה ממקומה
והחלה להתרחק מהמקום באיטיות. מישהו אחר אולי היה קם וניגש
אליה ופותח עמה בשיחה אך הוא נשאר לשבת במקומו, נותן לתחושה
החזקה הזו לדעוך ולחלוף. הוא רצה לקום אך ידע כי עדיף יהיה שלא
יעשה כך.
ואילו כעת התאווה, שבה חש, הייתה שונה לחלוטין. לא תאווה למראה
שדיים לבנים הנגלים בפתאומיות ממקום מחבואם, אלא תאווה למראה
מבט וחיוך. תאווה פנימית שכזו, שכל מהותה דורשת רק לחבק חזק
חזק ולהרגיש את החום. לנשק את המצח וללטף את השיער. להביט
בעיניים הירוקות ושוב לחבק חזק.
איזה מוזר, חשב. משיכה בלתי מוסברת לבחורה נערה אחת שסתם עברה
מולו ברחוב. עברה וחייכה.  לא תשוקה, לא תאווה, לא התלהטות
יצרים. משיכה פנימית וזהו.  כמה דברים היו יכולים לעשות ביחד
אילו באמת הכירו.  יכל להקריא לה את הקטע היפה ההוא מהספר
"בלוק עשרים ושלוש" של קינן, על הקוסם ועולמו הנכחד. או שיכל
לתת לה לקרוא מהספר שהיה לו, בו רוכזו שיריו הקלילים והחביבים
של יהונתן גפן. זה בטח היה מהנה אותה. הוא תמיד רצה, למשל,
ללכת לסינמטק ולראות שם את אורות הכרך עם צ'רלי צ'פלין או את
מלאכים בשמי ברלין ולא היה לו עם מי ללכת.  או לראות בווידיאו
את הגביע הקדוש ואת בריאן כוכב עליון של מונטי פייטון העליזים.
או סתם לשמוע איתה, כל הלילה, דיסקים של אירוסמית' ושל אואזיס.
היא בטח אוהבת גם את הדייר סטרייטס.  ובכלל, בטח קוראים לה
שרון והיא לא דופקת חשבון לאף אחד ואוהבת לעשות מה שבא לה ומתי
שבא לה, והיא גם מעולה בשחמט, כי אבא שלה לימד אותה כשהייתה
קטנה והיא גם אוהבת נורא לשחק כדורסל וכדוריד.  אבל הוא ימשיך
לקרוא לה בחורה נערה, כיוון שהכינוי הזה ממש דבק בה. בחורה
נערה שובבה וגם קצת ילדותית, אך מתייחסת אל החיים ברצינות
הראויה להם.  מלאת צחוק ושמחת חיים אך אוהבת גם להתכנס אל תוך
עצמה ולהיות לגמרי לבד, שקועה במחשבות ובחיפוש ובגעגועים
למישהו או משהו, נדיר כל כך, וכל כך לא מתקבל על הדעת. משהו
שניתן למצוא אותו, אם בכלל, רק אחת לכמה אלפי שנים או במקום
מסוים על פני האדמה, מקום כה זעיר וחסר חשיבות, עד כי אף נפש
חיה עוד לא עברה דרכו, מאז בריאת העולם.
מה עוד- מעשנת? לפעמים. רק כשבא לה.  מסתובבת.. לפעמים עם
חברות, מתמכרת בהנאה לדאנס של מועדון ריקודים, ולפעמים לבד,
באיזה פאב קטן, עם בקבוק בירה ביד ומחשבות רחוקות בראש.  
תכשיטים? הממ.. לא. פעם היה לה עגיל בפופיק אבל כבר נמאס לה
ממנו.
משוגעת על מאיר שליו ופול אוסטר ועל הטירוף של טרנטינו ועל
הראש של חנוך לוין.
מעניין שאת כל זה הספיק לדמיין עליה בכזה ביטחון רק בעקבות מבט
אחד. מבט מרפרף כזה, שבגללו נאלץ המוח להפעיל את מיטב יכולתו
וכישוריו ולעתיק את אותה תמונה, שהעין צילמה במהירות שכזו, אל
מיטב תאי הזיכרון, וזאת על מנת שקווי המתאר, של אותה תמונה,
יישארו טריים בראשו לזמן רב ולא ישקעו אל תוך חשכת התודעה כפי
שקרה למראות רבים אחרים בהם נתקל. והוא זכר שהספיק לראות עוד
משהו באותו מבט חפוז שנתן בה. אך זה לא היה חלק ממנה אלא הופיע
מאחוריה.  היה זה הים הכחול והגדול שניצב לו דומם ורגוע בין
שתי שורות הבתים הישנים שברחוב בו ראה אותה.
פיסת ים כחולה חיוורת בין בתים ישנים. איזה מראה. ואת זה היא
לא ראתה משום שהלכה בכיוון ההפוך. מובן שהיה יכול לומר לה
להסתובב.. ומובן שלא אמר..  הוא נזכר שדווקא כאשר הגיע לחוף
הים, נעשה החום קשה וכבד מנשוא, ושם הוא קנה את אותו בקבוק
שתייה שלא הספיק.  החוף היה מלא באנשים ותוך זמן קצר הוא פנה
בחזרה אל תוך רחובות העיר.
האם יש.. לא.. איזו שטות, מובן שאין סיכוי.  מהי ההסתברות
שמישהו יפגוש שוב באדם זר, שראה לשנייה עובר ברחוב? ההסתברות
שואפת לאפס.  הסיכוי לקבל כדור בראש ולהמשיך לחיות כבר יותר
גדול.. במיוחד אם אתה דאפי דאק.   ובכל זאת, הרי אם הוא ייקח
בחשבון את כל הפעמים, בימי חייו, שבהם תהיה לו האפשרות לטייל
כל סתם ברחובות, או ללכת למועדונים, או סתם לנסוע ברכבת, אז
אולי, בכל זאת, קיים סיכוי סביר כלשהו שיראה אותה שוב. עוברת
כך לפניו ומביטה בו במבטה המהפנט.  ובאותה הזדמנות נדירה
שתיפול בחלקו הוא כבר לא ישפיל את עיניו אלא יביט בה חזק
ויחייך בחזרה את אותו חיוך גדול שרצה לחייך היום ולא יצא.
ובאותה פגישה לא צפויה אך אפשרית, שאולי ותתרחש שוב, הוא כן
יגיד לה להסתובב והיא כן תראה את מראה הים במורד הרחוב, כפי
שראה הוא היום כשהביט בה.
ופתאום נהיה לו קר והוא ראה שכבר החשיך לגמרי והוא ידע כי הוא
צריך לקום וללכת. תחושת הקור הזו הייתה די נעימה לגביו, במיוחד
בהתחשב בעובדה שהוא סבל כה רבות, במהלך היום, מהשרב המעיק.
לפני שקם הוא נתן לרוח הלילה החרישית להחליק על בגדיו שהיו
עדיין לחים, עקב החום והליכתו הממושכת.  הוא אהב את התחושה הזו
אך כעבור שניות מעטות הוא קם.  ולפני שהלך הוא אפילו מצא שם
ברזייה! כן, כן, אפילו ברזייה הייתה בפינה הקסומה הזו וסוף סוף
הוא יכל לשתות ולשתות ולהרוות את צימאונו.  ואז הוא הביט סביבו
ונפרד מהספסל החום ומהאבנים האפורות-לבנות ומהעצים השלווים
ומעץ הסבא העתיק שהגן בצלו על אותו ספסל.  ואז הוא חשב על זה
שאם הוא אכן היה מכיר אותה הוא היה עושה איתה עוד דבר אחד, אך
בכך הוא היה מפר את מה שהבטיח כשהגיע לכאן- הוא היה מביא אותה
לפינה הזו. הוא היה חולק את המקום הקסום והשליו הזה ביחד עמה,
אך הוא היה עושה זאת בשעות הבוקר המוקדמות, כשהציפורים מצייצות
בכל כוחן ולאוויר יש טעם של טל. כן, היא בטח הייתה אוהבת את זה
ומחייכת אליו שוב.

וכמה דקות בלבד לאחר שהלך משם, הגיעה לפינה הנחבאת הזו איזו
מישהי אחת. מישהי בעלת שיער בהיר ומבט נבון וחודר. היא התיישבה
על ספסל העץ וחשבה קצת לעצמה ואחר כך הוציאה סיגריה אבל לא
הדליקה אותה. אחרי זה היא הוציאה מתיקה גם איזה ספר נדיר,
שהצליחה לקנות לא מזמן, והביטה בו תוך שהיא מלטפת בעדינות את
כריכתו ועליה ציור של אדם המסתכל על אונייה מתרחקת.  היא שאלה
את עצמה האם האדם הזה מביט על האונייה משום שלא הספיק לעלות
עליה, או משום שלא הספיק להיפרד מאדם אחר שעלה עליה. ואולי הוא
לא רצה להיפרד מאותו אדם אלא לשכנע אותו להישאר. אבל היא ידעה
שהספר אינו עונה על השאלות האלו.    ואז היא חשבה על הבחור
ההוא שראתה היום עובר על פניה ברחוב, וכיצד הסתובבה לאחר שעבר
ואז ראתה מראה נפלא של ים ובתים ישנים.  ועד שהצליחה להתיק את
מבטה מאותו מחזה נהדר, הבחור ההוא כבר היה בודד ורחוק.
ולאחר שחשבה על כך לקחה אותה בחורה נערה את הסיגריה הלא דלוקה
שבפיה והשליכה אותה אל פח אשפה קטן מעץ שהיה שם.  ולפני שקמה
והלכה היא הסתובבה אל עץ הסבא הזקן והוציאה מתיקה אולר, וגם
פנס קטן,  ואז קראה את השורה שחרטה כאן פעם, לפני המון זמן,
ולאחר שקראה היא חשבה קצת ואז חרטה, באותיות קטנות וכמעט בלתי
נראות, בדיוק מתחת לשורה הקודמת:
אבל כאשר שני אנשים שהיו צריכים להכיר ויותר לא להיפרד, מעולם
לא נפגשו הרי שזה.. וכאן היא השתהתה לזמן קצר ואז הוסיפה
וחרטה- פשוט לא מובן.. לגמרי לא מובן.
ואז היא קמה והלכה.  ורק עץ הסבא נשאר שם בחושך, נותן לרוח
הלילית להזיז את ענפיו בקול אוושה שרק רוח יודעת לעשות.