כל יום שעובר מקרב אותי למוות
כל יום שעובר מרחיק אותי מהעבר
כל יום שעובר מראה לי שתמיד יש מחר
כל יום שעובר אני מבקשת מאלוהים שכר

על זה שתמיד רציתי לעזור שתמיד נתתי עזרה בלי לבקשה חזרה, אבל
לצידי לא היה אף אחד כשהייתי צריכה אני עזרה. כשהייתי על סמים,
כשאבא היה מכה אותי, כשחתכתי את ידי בתער, אבל את אף אחד זה לא
עניין "ואיפה היית אז" אני שואלת את אלוהים"
איפה?!?!?!?!?!?!?!?!"

ועכשיו מה? עכשיו מצאתי את עצמי איפשהו שם בין כותונת המשוגעים
באברבאנל לבין חיים נורמליים, סוחבת את העבר כל יום. חיה,
נעזרת במישהו שהכרתי מנסה לחיות נורמלי, להשאיר את הכול מאחור,
אבל לא לשכוח את העבר, שכנראה רצח את נשמתי. כי אולי התקווה
מתה אחרונה אבל הנשמה נרצחת ראשונה