הרציף נטוש, בוכה.
חלפו יובלות מאז עברה
לה בשקשוק פסים
הרכבת האחרונה
שהעמיסה סחורות.

עשבים צומחים על המסילה
מייפים את השחור בירקותם
אך אין בכך די.

הרציף עזוב הוא.
עמדת תחנתו שכוחה
ומייללת לירח,
כמו זאב מוכה שחפת.
אין איש המייחל
להדרס תחת גלגלים
על אותם הפסים.

הכרטיסן מצא לו עבודה
בתחנת רציף אחרת
ואפילו סוחבי המזוודות
הלכו לסחוב את עצמם
למקום רחוק.

כולם בגדו בזכרונות
ורק הרציף הולך איתם
ה ל א ה.
עוצר דמעות, מתגעגע,
ומייחל לגשם.

פעם, כל הדרכים הובילו
לכאן, וטפיפות רגליים -
קטנות עד גדולות,
מרעישות עד שקטות,
צעדו על אבניו המסותתות
של אדון רציף.

זה חבל איך שכך
התפצלו להן הדרכים,
מנתבות עצמן מחדש
ממציאות מציאות
ושוכחות את אשר היה.

פזיזות שכזאת.
מה יהיה על רציפים זקנים,
שנשכחו במפות ?
אם אין דרך עוברת דרכם,
מי יבוא לבקר ?

איך יוכל רציף
להשלות עצמו
באשליית חוסר-הבדידות
אם אין סביבו אנשים.