אנו נופלים לתוך המרחבים הקוסמיים האינסופים
המבעבעים של השיעמום המוגלתי המרקיב שטמוע בנו.
והכל נובע מזה. התדרדרות. שקיעה.
יש משהו מיוחד בלדעת לקרוץ.
עצם הפעולה עצמה - לסגור עין אחת ולהשאיר את
השניה פתוחה לא טיבעית.
זוהי תורה שלמה, קריצה. להכניס בזמן הנכון בשיחה,
שתתאים לאוירה, לדברים שנאמרו כבר, או לדברים
שאתה מקווה שהיא תגיד. לפלרטט.        
עם הקריצה אתה ממלא את החלל הריק במשמעות ניסתרת
במסר סודי שאתה שולח לבן אדם אחד, או לקבוצה  
נבחרת. ואז יש לכם סוד משותף.
 
 זריחה מרושעת.
 נכנסים לעוד יום של צלילה מוחלטת לתוך המרחבים
 הקוסמיים האינסופים והשוחקים של השיעמום והשיגרה
 שאנו טמועים בקרביה. והכל נובע מזה.
 הסחפות. שטיפה.
 וכן, יש משהו מקסים ומיוחד בחיוך. במיוחד כשהוא
 יוצא מתוך רגע קט של עליצות וסימפטיה. אושר.
 נשמה של אדם. יש המון סוגים של חיוכים. יש חיוך
 של מלאכים, יש חיוכים שטניים, ציניים, יש חיוכים
 חד - פעמיים, שלא תראה שוב.
 ואתה חי עליהם, על החיוכים. הם מחזיקים אותך.
 תומכים. עם הזמן אתה מתמכר אליהם. אתה מתמכר
 לשימחה, לסימפאתיה. שיכרון מעמקים.
 אתה כבול לעומק.
 
צהריים.
השמש בדיוק במרכז עולמי.
 וחם.
 השמש היא העגול הסימטרי המושלם בעולם.
 בירח, רואים שיש פגם.      
 השמש מבעיתה, מפלצתית. תמנון עם זרועות אור
 ארוכות ארוכות. חודרות, נוקבות. צורבות.
 השמש, לטוב או לרע. היא זאת שמרדימה אותנו.
 ומכינה אותנו לחיי הלילה האפלים. עליזות הלילה.
 בין אדי האלכוהול המתאדה, ובין עשן הסיגריות
 המיתמר אל על, אנו מבחינים שאי שם יש אור.
 ואנו נוטים לברוח, ולשכוח.
 סימפטיה, קריצה, חיוך, אושר. קיום בילתי מודע של
 תמימות.

תמימות כנגד ציניות.
 אולי זאת אהבה