הם נתנו לי כמה דקות מנוחה, על מנת שאוכל לכתוב. מוטב שאקצר.
שלא תבינו לא נכון. תמיד הייתי אדם מאמין, ולא סתם מאמין - אני
אחד מאלה שהאמונה שלהם כנה ותמימה לגמרי, עד כדי כך שאפילו
מאמינים אחרים בזים להם, ולא אכפת להם בכלל.
אני זוכר איך כבר בתור ילד הייתי מקפיד מאד במצוות, אבל ביושר,
לא מתוך גאווה. תמיד יש את אלה שמקפידים על קוצו של יוד רק כדי
להראות שהם יכולים, או כמו החוזרים בתשובה שמנסים להיות יותר
צדיקים מהאפיפיור, אם מותר להתבטא ככה. אני לא. אצלי זה בא
מהלב. כמו צייר שרוצה שהציור שלו יהיה מושלם, אז ימים שלמים
הוא מוסיף לו קווים דקיקים שאף אחד אפילו לא יכול לראות - ככה
אני הייתי במצוות.
כשגדלתי התעניינתי יותר בעומק הדברים, אז חיפשתי ממי ללמוד.
אני לא רוצה חלילה לפגוע באף אחד או להשמיץ, אבל אתם חייבים
להבין שהרוב המוחלט של אלה שמתעסקים בעניינים האלה הם זיוף אחד
גדול. הם לא עושים את זה בכוונה, זה בטוח, אבל הם פשוט לגמרי
בכיוון הלא נכון. התחלתי בדרך המקובלת, עם ספרי קודש וכאלה.
היו שם דברים יפים מאד, אני לא אומר שלא, אבל... איך אני אסביר
לכם את זה... זה היה קר. זה היה... כמו איזה פרופסור לפיסיקה
באוניברסיטה, שרושם לכם על הלוח את כל הנוסחאות של איך שהיקום
עובד, ובסוף השיעור בורח כדי שלא יטרידו אותו בשאלות - אתם
מבינים? בלי רגש, בלי נשמה כמו שאומרים, מנתחים את הבריאה
הנפלאה של הקב"ה כמו גופה במכון הפתולוגי. אז מהם פניתי ישר
לכיוון השני, למיסטיקנים, ותאמינו לי שהם הרבה יותר גרועים.
למה? כי להם אין אפילו את השכל שיש לראשונים. הם, ככה, צפים
להם בעולם של דיבורים והתלהבויות סתם, בלי טעם, בלי סיבה ובלי
תכלית.
ככה התנדנדתי מפה לשם הרבה זמן, עד שבצירוף מקרים מופלא שזה לא
המקום לפרט, נתקלתי במקובל אחד. עכשיו שתבינו, המקובלים זה לא
אלה שאתם רואים בעיתון ושומעים עליהם סיפורים. להפך, אם אתם
שומעים על מישהו אז בטוח מאה אחוז שהוא לא מקובל אמיתי. אלה
סתם ליצנים. מקובלים אמיתיים זה משהו אחר לגמרי. יכול להיות
שראיתם אחד מהם ואתם בכלל לא יודעים. הם נראים כמו כולם, אבל
ממש כמו כולם, איך נאמר... ראיתם פעם חבורה של קשישים עושים
אירובי בבריכה עם מצופים, או משהו כזה? אחד מהם היה יכול להיות
מקובל.
הם גם לא עושים ניסים כמו שמצפים מהם. בדיוק כמו שהאומנים
הגדולים של אומנויות הלחימה לא מרביצים לאנשים ברחוב, וכמו
שאצנים אולימפיים לא רצים עם העגלה בסופר, ככה המקובלים לא
מתעסקים עם שטויות, ותאמינו לי שכשמבינים את העולם של
המקובלים, גם למצוא תרופה לאיידס או להביא גשם לאזורים מוכי
בצורת זה שטויות. אין לי זמן להיכנס לפרטים, וזה גם אסור, אבל
בואו נאמר שאיידס זה כלב לעומת הדברים שהמקובלים עובדים עליהם,
וגם אף אחד לא אמר שהם מתעסקים רק בכדור הארץ, וכבר דיברתי
יותר מדי.
בקיצור, אותו מקובל גילה אותי, ובחן אותי בלי שידעתי, וכשראה
שאפשר לסמוך עליי ושאני באמת רוצה לדעת, הוא נתן לי הצצה אל
העולם שלהם. מה אני אגיד לכם... זוכרים את התחושה כשיוצאים
מבית-הספר אחרי בחינת הבגרות האחרונה? תכפילו את זה פי אלף
ואתם עדיין לא קרובים. כי כל הדברים פתאום מסתדרים. אתה פתאום
קולט, אתה מבין הכל, אתה מבין איך...
לא חשוב. אי אפשר לתאר את זה במילים - -
וזה עוד רק השלב הראשון, כי כמו שגם אם אתה אלוף בביולוגיה אתה
לא יכול ליצור חיים, וגם אם אתה ההיסטוריון עם הזיכרון הכי טוב
בעולם אתה לא יכול לשנות את העבר, ככה ההבנה שהקבלות (לא השטות
הזאת, ה"קבלה", אלא הקבלות) נותנת לך היא צעד ראשון וזעיר בדרך
ליכולת לעשות משהו בפועל. אבל גם לזה, בסופו של דבר, הגעתי.
אז עוד הייתי צעיר בצורה בלתי רגילה, אבל היה לי איזה כשרון
טבעי, כנראה, והתקדמתי ממש מהר, ובהתנסויות והלימודים שלי
גיליתי סוד חדש ומדהים באמת. עכשיו מה שבאמת יפה, זה שמדובר
בסוד כל כך עמוק ומסובך, שאני יכול לומר לכם מהו בלי שום חשש
רק בגלל שאתם כל-כך רחוקים ממנו, שאו שתחשבו שזאת סתם המצאה או
שתנסו להגיע אליו בדרכים שהן שגויות לגמרי. והסוד הוא ההזדמנות
השניה.
אני אסביר. מכירים את הדימוי הזה של האל שצופה ומשגיח ורושם את
כל המעשים הטובים והרעים שלכם, וכשאתם מתים יש משפט ולפי
האיזון נקבע אם אתם הולכים לגן עדן או לגיהינום? אז זה נכון
לגמרי, וזה נכון כמעט ברמה מילולית ולא סתם כמשל. אלא מה?
שאפשר להשיג הזדמנות שניה לנשמה, ומראש. זאת אומרת, המקובל
שמגלה את הסוד יכול לעשות משהו - במושגים היומיומיים שלכם נניח
שזה מין טקס - שבאמצעותו, כשיבוא יומו והוא יגיע לבית המשפט של
מעלה, לא ייערך כל משפט. כל הרשומות יימחקו, כל הטוב והרע
שהביא לעולם בימי חייו יהיו כלא היו, והוא יוחזר לעולם הזה דף
חלק, אדם חדש, מהתחלה, בלי שום קשר למה שעשה או לא עשה. אני
יודע שזה נשמע מטורף ואולי אפילו לא צודק, אבל זו האמת, ואני
מזכיר לכם שבעולם של המקובלים, יש ראיה שונה של הדברים.
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים סוד כזה?
אני אגיד לכם מה אני עשיתי. דבר ראשון, בלי דיחוי, ביצעתי את
הטקס. גם מקובלים אינם חסינים בפני מוות לא-צפוי, ולא רציתי
שבגלל דבר שכזה אחמיץ את ההזדמנות השניה שלי. ואז התחלתי
לחטוא, וכשיש לך את הידע של הקבלות, החטאים שלך יכולים להיות
הרבה יותר פנטסטיים וראוותניים מחטאיו של אדם רגיל.
אני יכול לתאר לעצמי מה אתם חושבים עליי כעת, ואינני מאשים
אתכם. ממילא אין זה משנה כלום עכשיו. הייתי יכול להסביר לכם את
ההיגיון שבדבר, אך לי אין מספיק זמן ולכם אין מספיק הבנה ובטח
כבר קבעתם עליי דעה קדומה ולא תרצו בכלל לשמוע. אז נמשיך עם
הסיפור ככה, כמו שהוא.
אכן, חטאתי. חטאים מכל הסוגים והגדלים, בכל תחום ובכל מצב.
חטאתי בחמדנות, ובעצלנות, וחטאתי לבני אדם ולאלוהים, וחטאתי
בתאוות בשרים, ופגעתי ברכוש, וברגשות, ובחיים. סיפורי החטאים
שלי יכלו למלא ספרים עבי כרס, שהיו גורמים לכם להזיל ריר
בהתחלה, ולסלוד ממני בשאט-נפש בהמשך, ובסוף לעשות בי שפטים
כאלה שהשטן בעצמו לא יכול היה להציל אותי. תקופה זו נמשכה חמש
שנים בערך. במהלכה, לא אתפלא כלל אם פגעתי הדרך זו או אחרת גם
בך, הקורא או הקוראת. אבל בסוף זה נגמר, בתאונה קטנה ומטופשת,
ואז הגעתי לשם, למעלה. קיבל את פניי פקיד קטן, אפרורי. הוא רשם
את נסיבות הגעתי, וכששאל לשמי ועניתי לו התפשט חיוך רחב,
ממזרי, על פניו, כאילו אמר "הזדמנות שניה, חביבי!". חייכתי
אליו בחזרה, ונכנסתי להיכל.
בשלב זה, כמובן, מדובר ברמות רוחניות מאד, אך לצורך הסיפור
אתאר אותן בשפה גשמית, מובנת. הקב"ה בכבודו ובעצמו ישב על כס
המשפט, ולצדו מלאך הנושא את ספר החיים. המלאך היה עסוק בדפדוף,
כאילו חיפש דבר-מה, אך האל התבונן בי ארוכות, במין הבעה שלא
הבנתי את פשרה, ושנראתה לי אולי כשילוב כלשהו בין עניין רב,
גאווה - וגם השתוממות. באותו רגע זה לא הפליא אותי כלל - הרי
בשנות חיי הגעתי לגבהים ולעומקים שכמעט אף אדם לא הגיע אליהם,
וללא ספק סיפור חיי המלא מרתק גם בעיני מי שכבר ראה ושמע הכל.
שתקתי.
ואז אלוהים דיבר. "טוב לראות אותך שוב," אמר.
ברכיי פקו. עיניי נפערו באימה ורעד בלתי נשלט פשט בי. ידעתי
בדיוק למה התכוון, אך הייתי חייב לשאול.
"אבל... הזדמנות שניה?"
בדיעבד אני חושב שאפילו במצרים הוא לא כעס כל-כך, אך באותו זמן
קולו נשאר ענייני, רגוע ושליו, ופילח אותי כמו אלף סכינים.
"זו הייתה ההזדמנות השניה שלך. נתחיל במשפט".
עכשיו אני כאן. זמן המנוחה שלי תם. אני שומע אותם מתקרבים. |
