[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נוגה שרן
/
ליצנים לא בוכים

היום,שנה אחרי, ערב פורים:
קוראים לי יאיר הראל אני בן 28 מת"א ואין הרבה מה להוסיף.
האירועים הבאים שקרו בחיי עדיין מדהימים אותי ואת כל מי ששומע
אותם. קשה לי להבין מדוע וכיצד הכל התגלגל כפי שהתגלגל. זאת
הייתה שנה שכבר לא הייתי יאיר, הייתי מישהו מאושר, קורן, כאילו
לקחתי שאיפה מסם שתוצאותיו לטווח ארוך ביותר. אך כמו כל אושר,
לצערי, גם זה חלף. אני לא מאמין באלוהים, ואם הוא קיים אז לב,
או כל איבר אחר שאמור להפיק טוב, אין לו. הסיפור שלי עצוב, זה
אני מזהיר אתכם מעכשיו כדי למנוע ממכם התרגשות מיותרת.
מלותיו האחרונות של דור עדיין מהדהדות במוחי עת שישבתי עם
התינוק של ידידתי הטובה ריטה על ידי. בעיניים בורקות הוא הביט
בי, גיחך ולחש בקול סדוק: "יאיר שלי, ליצנים לא בוכים, אני
אוהב אותך".

הכל התחיל בערב פורים, ביתי בת"א, שנה לפני:
"נו יאיר, אתה חייב לצאת, אתה חייב. כל היום אתה תקוע בבית,
אתה הופך לבטלן!", אמרה לי ריטה, הידידה הטובה ביותר שלי.
ישבנו על השטיח בחדר שלי כמו שעשינו כשהיינו קטנים יותר
ועלעלנו בעיתון העיר שבישר על זוכה בתחרות יופי מקומית. ריטה,
ששנאה את שמה יותר מהכל, הביטה בזוכה המאושרת וקימתה את מצחה.
"אנורקסית! אני לא מבינה מה יפה בחתיכת קרש, אתה חושב שהיא
יפה?", שאלה אותי וחיכתה לתשובה בפניי. אני לא הייתי מרוכז
כלל, חשבתי על איזה תקליט אני אשים עכשיו.
"אתה שומע אותי בכלל?"
"כן. ריטוש, שימי תקליט בבקשה, יש אחד זרוק על המיטה", אמרתי
והדלקתי סיגריה. ריטה נחפזה לשים את התקליט של Queen ונשענה
לידי על המיטה. היא הביטה בי זמן ארוך ואני התחלתי לחוש שלא
בנוח. הפניתי את מבטי אליה והופתעתי מאוד לראות...טוב אני לא
יכול להגדיר מה בדיוק היה בעיניה אבל זה לא היה המבט הילדותי
והחביב שאליו התרגלתי במהלך השנים. התחלתי להיבהל. "ריטוש, קרה
משהו?", שאלתי.
"יאיר, מה אתה חושב עליי? ואל תגיד לי נחמדה כי זאת התשובה
השנואה עליי. מה אתה חושב עליי בתור אישה?", השאלה הזאת הונחתה
עליי משום מקום ולא ידעתי מה לומר. היא פירשה את זה כאילו לא
היה נעים לי להגיד לה שהיא מכוערת או מלאה ולבשה פרצוף נעלב.
"ריטה, למה השאלות?", צחקתי אך היא המשיכה להיות רצינית, "מממ
טוב, יש לך פנים חמודות, ואני אישית לא אוהב אנורקסיות, אני
חושב שאת נראית הרבה יותר טוב מזאת שבעיתון!", שיקרתי. לא יודע
למה, אבל היה חשוב לי שתרגיש טוב ותחייך אליי את החיוך הבטוח
והחביב שלה. אך נראה כאילו התשובה לא ממש סיפקה אותה. היא
המשיכה להביט בי והתקרבה קצת יותר. היא העבירה מבט אל השפתיים
שלי ונראתה לחוצה מעט.
לא ידעתי מה לומר, אף פעם לא הייתי במצב כזה. זאת אומרת, כן
התנשקתי ואפילו יותר מזה, לא היסטוריה מפוארת אבל עדיין. אבל
עם ריטה...? זה כמו לנשק אחות חשבתי. פחות או יותר. היא הבחינה
בהיסוס שלי ונעלבה כהוגן. לאחר מכן נעמדה ולבשה את המעיל שלה.

"ריטה, חכי. אני אבוא למסיבה היום אוקי? אני אאסוף אותך. נראה
לי שאתחפש לגנגסטר, מה את אומרת?"
היא לא ענתה רק חייכה מעט. ידעתי שהיא עדיין פגועה וקיללתי את
עצמי. אבל מה יכולתי לעשות? היא הסתפקה בזה שאאסוף אותה יותר
מאוחר ונלך למסיבה.

זה היה ערב קר וטפטף גשם. יצאתי מהמסיבה והדלקתי סיגריה, עדיין
לבוש בתחפושת הגנגסטר. הייתי חייב לעזוב, ריטה לא הפסיקה להביט
בי ואני ניסיתי להתעלם בזהירות. לבסוף נסעה הביתה וביקשה
מחברתה להודיע לי. פרטי המסיבה עצמה נכון להיום מטושטשים לי,
מה שקרה לאחר מכן נחרט בזיכרוני ובלבי לעולמים, על כל פרטיו.
הלכתי  וחיככתי  את האצבעות שלי שקפאו. נשפתי אדים והרגשתי
טוב, אפילו טוב מאוד. כנראה זה משהו שהחורף עושה לי ולהרבה
אנשים. יש בו איזו אווירת מסתורין, אבל אולי זו רק דעתי. על כל
פנים, נכנסתי לבית קפה שהיה פתוח והזמנתי קפה. כשיצאתי היה
נדמה לי שמישהו צועד מאחורי. נעצרתי והבטתי לאחור. אכן, מישהו
עמד מאחורי אך היה חשוך והתקשיתי לזהות אותו.
אני לא יודע למה אבל המשכתי ללכת ולא עצרתי, למרות שידעתי שהוא
עדיין מאחורי. המשכתי ללכת וזרקתי את כוס הקפה לפח. הגעתי
לסמטה מוארת יותר והסתובבתי לאחור. כעת ראיתי בבירור את העוקב.
נשמתי נעצרה, פעימות הלב שלי הואצו והרגשתי כאילו עלה לי החום.
אני לא מבין בדיוק מה זה אבל זה היה כמו נס.
הבחור המסתורי עמד מולי, במעיל שחור ארוך, גבוה ורחב כתפיים.
היו לו עיניים כחולות בהירות, ראיתי את זה מהיכן שעמדתי. השיער
שלו היה עבה ופרוע מעט. הוא נראה כל כך מלאכי, והוא חייך.
אלוהים איזה חיוך. הוא התקדם לאט לעברי והושיט לי את ידו
שהייתה נתונה בתוך כפפה: "אני דור". וזהו, "אני דור" ומה הייתי
אמור לעשות עם זה? בחיים שלי לא הרגשתי משיכה למין הגברי
וכשלימדו אותי בבית לסלוד מזה אכן סלדתי. הקללה האהובה על אבא
שלי הייתה 'הומו מטומטם' או 'חתיכת מתרומם'. הוא תמיד התגאה
בשורת הכיבושים שלו עוד מימי התיכון. אך כעת כאילו האדמה נפערה
תחתיי. החיוך החם הזה ששלח אליי דור העביר גל של צמרמורת בכל
גופי.
"יש לך שם?" צחק.
"כן", עניתי ולאחר דקה של התעוררות מהענן שבו הייתי שרוי
הבנתי שאם יש לי שם אז הוא גם צריך להיאמר. "יאיר. יאיר הראל,
נעים מאוד", אמרתי ולחצתי את ידו המושטת.
"נעים לי מאוד יאיר. יש לך שם יפה. אני מצטער שעקבתי ככה
אחרייך, בטח חשבת שאני מטורף. ואולי אני באמת מטורף אבל...",
בשלב זה הוא נראה נבוך ומקסים ביותר. רציתי לגעת בלחיו
בעדינות.
"ראיתי אותך במסיבה", אמר לבסוף, כמעט לא מביט בי אבל עדיין
מחייך את החיוך המשגע. "רציתי לדבר אתך אבל לא מצאתי אותך.
נעלמת פתאום".
לנוכח העובדה שלא ידעתי מה לענות ואפילו פחדתי לפלוט משהו
מטומטם, משהו שאף פעם לא היה לי, הוא נראה חושש יותר מרגע
לרגע. הוא חיפש את המילים ולבסוף הפסיק לחייך.
"לא חשוב...", אמר והסתובב.
"דור", קראתי אחריו וחייכתי אליו. מייד הוא חייך בחזרה. "למה
התחפשת?", שאלתי ברב טמטומי. הוא צחק ואמר שלא עלה לו שום
רעיון, אז וויתר על תחפושת.
"תשמע, יאיר, זה המספר שלי", אמר ושלף פיסת נייר עלייה שרבב
מספר ולאחר מכן הושיט לי את הנייר. "אני גר קרוב, תרים טלפון
אם תרצה. בכל שעה".
"אין בעיה", אמרתי והמשכתי להביט בו. הוא נעלם מהסמטה ואני
חזרתי למכונית שלי ונסעתי לביתי.
כל הלילה לא יכולתי להירדם ואפילו לא החלפתי את תחפושת הגנגסטר
שלי. הסתובבתי מצד לצד ותהיתי מה לעזאזל קרה לי. לא יכולתי
להתרכז בכלום מלבד הברק בעיניים שלו, הגוף הגבוה. אלוהים!
הרגשתי כמו בן טיפש עשרה מאוהב. הרעידות הקטנות בגוף לא נפסקו
והרגשתי שאני חייב לעשות משהו. אולי אני אצלצל אליו עכשיו?
חשבתי. 'לא!' אמר לי קול פנימי 'מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה
הא? להיות הומו זאת הבושה הכי גדולה, תשאל את אבא שלך!' 'אבל
מה הוא יודע??' ענה הקול הפנימי השני.
"אני לא הומו! אני לא הומו! אני לא הומו!" אמרתי לעצמי. אולי
באמת אהבה לא צריכה להיות קשורה במין? הרי הייתי במאוהב באישה
למה שלא אוכל להיות מאוהב גם בבחור?
לחשתי בגעגועים את השם "דור" כמה פעמים והחלטתי להתקשר אליו
למרות השעה שהייתה ארבע וחצי לפנות בוקר. לאחר צלצולים ארוכים
ענה הקול העמוק של דור, סדוק מעט משינה. קול ששלח בי גל של
צמרמורת. שתקתי.
"הלו? יאיר, זה אתה?", שאל אותי ונשמע מרוצה. "יאיר, אני כל כך
שמח  שהתקשרת", אמר לי ואני אזרתי אומץ ושאלתי אותו אם זה לא
הפריע לו שהתקשרתי בשעה כזאת. הוא רק צחק מעט ונתן לי את
הכתובת שלו.
"בוא עכשיו יאיר, או מתי שאתה רוצה, אבל בוא...בבקשה". הוא
נשמע נזקק ואני...כל חזי כאב מרב חום ופרפרים. רציתי...
והלכתי. דיברנו על הכל. דיברנו על אלוהים, על האמת, על אהבה,
על המשפחה שלו והמשפחה שלי והטיול למזרח שדור עשה. דיברנו על
הכלב שלי ואפילו על ריטה ודיברנו על הדברים האהובים ביותר
עלינו. בחוץ ירד גשם ודור התקפל לידי במיטה ואני נשארתי במקומי
רועד, אבל לא מקור. שילבנו ידיים ודור סיפר לי על החבר הקודם
שלו. הרגשתי כל כך שלם, מאושר, נינוח. לא רציתי לעזוב את הדירה
שלו לעולם אך הצוהריים של מחרת הגיעו לבסוף וקבענו להיפגש שוב
לארוחת ערב. באותו יום התנשקנו, את זה לא אשכח לעולם. המגע של
פיו עורר בי את כל השרירים והאזורים בגוף שעליהם לא ידעתי כלל.
הייתי מאוהב ללא ספק. מאוהב ומאושר אך גם חושש. מכאן יאיר,
אמרתי לעצמי, אין דרך חזרה.

"יאיר, בא לך ללכת לים? מחר יש לי יום חופש מהעבודה, נלך יהיה
כייף", אמר לי דור כששכבתי על המיטה ועברתי על הדיסקים שלו.
דור התלבש מולי ואני הבטתי לאורך גופו השחום והחטוב. הרגשת
שאני מתקשה שוב והחזרתי את המבט לדיסק.
"מחר? סבבה"- לא יכולתי לסרב לו. בלילה חלמתי חלום זוועתי שבו
אני מחזיק לדור את היד אבל הוא נלקח ממני בכוח חזק ממני
והצרחות שלי לא הועילו. התעוררתי מיוזע והבטתי בדור שישן כמו
מלאך לידי. הדמעות זלגו לי בלי סיבה והשתדלתי שלא להעיר אותו.
חיבקתי אותו קרוב אליי והנחתי את ראשי שוב.
"חלום רע?", שאל אותי בקול ישנוני. הוא ליטף את הגב שלי כמנחם.
עדיין היה קשה לי לדבר ורק הנהנתי.
"דור", אמרתי לו לבסוף, "לא משנה מה, תבטיח לי שהכל בסדר
ושיהיה בסדר. תבטיח לי שאתה תהיה בסדר! תבטיח", בקול שבור. דור
הביט בי כלא מבין בעיניים נוצצות וחיבק אותי.
"אני מבטיח יאיר, אין מה לפחד, מה יכול לקרות לי?" אמר וחייך
את חיוכו המרגיע. הרגשתי יותר טוב ונרדמתי, עדיין אוחז בו.

למחרת הלכנו לים. התביישתי מעט להביט לדור בעיניים, אבל זה עבר
לי במהרה. ככה זה כשאוהבים. מדמיינים את הדברים הכי גרועים.
דור לקח אותי למקום מוצל ודי מוסתר. למרות שלא הייתה לו בעיה
לנשק אותי לפני כולם, הוא ידע שאני עדיין רגיש בעניין והתחשב
בי.
מאוחר יותר אפילו ריטה הצטרפה אלינו למרות שזה היה לה עוד מוזר
לחשוב עלינו כזוג. היא התנהגה אליי שוב כפי שהתנהגה תמיד ומשום
מה זה הטריד אותי, למרות שהייתי צריך לחוש הקלה. דור הריץ
בדיחות וצחקנו כמו משוגעים. לקראת הערב נכנסנו לים וריטה,
שהביטה בנו משתוללים, תירצה שהיא צריכה ללכת לשמור על אחיה
הקטן. נשארנו שנינו, נסחפים עם הגלים וצופים בשקיעה.
"דור" אמרתי לו כשהתחבקנו בין הגלים, "אני אוהב אותך".
דור חייך חיוך כל כך מאושר שחימם לי את לב. "ואני אוהב אותך
יאיר הראל. אני מת על התלתלים שלך והשפתיים האלו", הוא רכן
לנשק אותי ואני התפללתי שאף אחד לא מביט עלינו. אך לצערי
כשחושבים על הגרוע ביותר הוא עתיד לבוא וכשפקחתי את עיני עמד
מולנו רונן, החבר של אבי, מביט בנו בתדהמה.  רונן היה טיפוס
שנראה כאילו נלקח מסרט מאפיה איטלקי ובסנוף היה שעיר מאוד,
תמיד התבדחתי שלבש סוודר כל הקיץ.
כעת הוא עמד והביט בנו בתערובת של הפתעה ואפילו גועל. אוי לא!
רונן!, חשבתי, הוא יספר לאבי. התנתקתי מדור במבוכה ורונן המשיך
ללכת.
דור הביט בי וברונן כלא מבין. "אתה מכיר אותו?".
- "הוא מכיר את אבא שלי. הוא יספר לו, הלך עליי".
"מה?", דור נראה פגוע עד עמקי נשמתו ויצא מהמים, "לא סיפרת
לאבא שלך? אני לא מאמין". הבטתי בו בצער: "אתה לא יודע איך זה
עם אבא שלי דור. הוא יחטוף שבץ, זה לא ימצא חן בעיניו בכלל ",
וזה בלשון המעטה, חשבתי.
דור התרכך לבסוף והבין אותי, כמו תמיד תמך בי. "אז אולי כדאי
שישמע את זה ממך מאשר מהחבר שלו", הציע לי. אני ידעתי שזה נשמע
הגיוני, אך זה לא היה קל לביצוע.

למחרת הגעתי הביתה בלב כבד ובצעדים איטיים. הכל כבר היה הרוס.
היד שלי רעדה כשהחזקתי בידית של הדלת וכשנכנסתי אבא שלי עמד שם
במבט אימתני. לרגע רק הבטנו אחד בשני ואז הוא התקרב אליי, נתן
לי אגרוף חזק בסנטר והפיל אותי לרצפה. נעמדתי שוב ממשש את
סנטרי.
"אבא"
-"סתום ת'פה. אתה רוצה שכולם יידעו שגידלתי בן הומו? הא? אתה
מחזיר לי על זה שאימא עזבה אותנו, מה? אתה לא הבן שלי!" הדמעות
שלי לא ריככו אותו. "אתה לא הבן שלי", חזר ואמר, "קח את הדברים
שלך ותעוף לי מהעיניים, איך אתה לא מתבייש".
הופעתי בדירה של דור עם סנטר כחול, לב שבור ותיק עם בגדים. דור
חיבק אותי חזק אליו.
"אני אתך יאיר, אני לא אעזוב אותך, אני מבטיח", אמר. נתליתי
בכל מילה שלו ואהבתי אותו ויתר מאשר אי פעם.

בתחילת החורף הערבים נעשו יותר ויותר קרירים אבל משום מה הפעם
לא אהבתי את החורף. הייתה לי הרגשה מבשרת רעות והרגשתי בחילה.
ירד גשם ולראשונה הרגשתי פחד. אולי זה מוזר סתם ככה לפחד, אבל
באמת, יש אינספור תירוצים לפחד. הרגעתי את עצמי שזה קורה כי
אני חוטף שפעת או משהו כזה. ריטה הייתה במחזור ובמצב רוח
מחורבן, ועם אבא שלי לא דיברתי כבר כמה חודשים. דור היה עסוק
מאוד בעבודה שלו. אני הייתי "בחופשת מחלה" מהעבודה שלי וסתם
הסתלבטתי על המיטה, מעשן בשרשרת. באותו יום הגיע לדור מכתב
צבאי. זה היה צו התייצבות למילואים.
היד שלי רעדה מעט כשהחזקתי במעטפה. חשתי כאילו החזקתי שקית עם
קרחים בתוכה. אוף לעזאזל, עכשיו? עם המצב היום? אבל מילואים זה
מילואים.

"באמת יאיר זה רק כמה שבועות, נתראה בקרוב", אמר דור כשראה
שאני מדוכדך. הוא היה לבוש במדים שלו והתכונן לעלות על
האוטובוס. באותו רגע עשיתי דבר שהפתיע את שנינו מאוד. נישקתי
אותו. ולא נשיקה יבשה, אלא נשיקה עם לשון וארוכה. ראיתי שכמה
חיילים בהו בנו, אבל זה לא היה אכפת לי ודור קרן מאושר.
התחבקנו חזק.
"כשאני אחזור נעשה איזה טיול לחו"ל מה אתה אומר?" אמר לי.
צחקתי וכמובן שלא יכולתי לסרב. ריטה גם היא הרימה טלפון להיפרד
ודור נסע.
בזמן שדור היה במילואים שוטטתי עם ריטה הרבה. פורים התקרב
ותכננו למה להתחפש.
"זה מזכיר לי את פורים שעבר", אמרה וצחקה. היא התוודתה בפני
שהייתה מאוהבת בי.
"ואם לא הייתי עכשיו עם דור?" שאלתי אותה בשעשוע. היא לא ענתה
מיד, דבר שנראה לי מוזר, אבל לא נתתי לזה להפריע לי יותר מדי.

"אבל אתה עם דור. אתם מתאימים אחד לשני ואני השלמתי עם זה יאיר
רק תגיד לי..."
"מה?", -"מעולם לא חשבת להקים משפחה? ילדים?"
זאת הייתה השאלה הכי שנואה עליי, כי התשובה עצמה לא מצאה חן
בעיני. אבל לריטה לא יכולתי לשקר ואמרתי לה: "אני לא דואג יותר
מדי בקשר לזה. אני אוהב את דור והכל יהיה בסדר".
ריטה חייכה ושאלה אותי למה אני מתחפש.
החלטתי שאני מתחפש לליצן. יכול להיות שציפיתי שאם אני אראה
כלפי חוץ כליצן, אולי זה ישפיע על מה שקורה לי בפנים.  

יצאנו למסיבה בדרום תל אביב. המוזיקה הייתה רועשת והשתייה על
הפנים. ריטה נעלמה לי שוב והיה לי פלש-באק לשנה שעברה ליום שבו
הלכתי בסמטה והסתובבתי לראות מי זה שהלך אחרי ואז פגשתי את
המלאך שלי. לפתע קלטתי שהפלאפון שלי מצלצל והלכתי למקום פחות
רועש.
"יאיר?", הצלחתי לשמוע. זה היה אבא של דור. הא מעולם לא צלצל
אליי לפלאפון והלב שלי קפץ.
"כן גידי, מה נשמע? דיברת עם דור?", שאלתי אותו.
"יאיר", אמר בקול שבור מתוך בכי. התחלתי לראות שחור ולקבל פיק
בברכיים. "יאיר, דור נפצע במהלך תקרית צבאית בעזה. הוא בבית
חולים עכשיו ב.."
לא נתתי לו לסיים את המשפט ורצתי להתניע את המכונית, בלי לחפש
את ריטה. כל הדרך ירדו לי דמעות והאיפור של הליצן נמרח לי
הפנים. הראש שלי כאב ופעימות הלב שלי היו מואצות. ירד גשם ואני
לא יודע עד היום איך הצלחתי להגיע לבית חולים בלי לעשות תאונה.
כל הדרך רק התפללתי לאלוהים.
'אלוהים, אל תיקח לי אותו. אל תיקח לי אותו, אתה לא יכול לעשות
לי את זה, בבקשה. אני צריך את דור'. בכיתי. הקול השבור של
גידי, אביו של דור, הדהד במוחי והאצתי את המכונית.
לבסוף הגעתי.
קובץ קטן של קרובים ישבו בפרצופים כואבים מחוץ לחדר הניתוח.
החלפתי כמה מילים עם גידי, אך הייתי מסונוור ממסך הדמעות. הכל
נראה רע מאוד ולא רציתי אפילו לדמיין.
לבסוף יצא רופא והביט בנו בפנים שאמרו למעשה הכל.
הרופא הביט בנו ושאל מי זה יאיר הראל.
"אני", עניתי והתקדמתי. הרופא אמר לי שדור ביקש לראות אותי,
אבל הזהיר אותי שמצבו של דור חמור ביותר ושלא אצפה לשיחה של
ממש.
נכנסתי ברגליים כבדות לחדר ועל המיטה היה שרוע המלאך שלי,
פצוע. קיללתי את כל הערבים בעולם, גם את אלו שעוד לא נולדו.
הוא היה חלש ופקח מעט את עייניו הכחולות.
דור חייך את חיוכו המקסים, שנראה כעת מקסים יותר מבעבר.
בכיתי.
"דור...תחזיק מעמד. זוכר שאמרנו שניסע לחו"ל אחרי שתשתחרר?"
שאלתי אותו והחזקתי בידו. "הבטחת לי שהכל יהיה בסדר אתך!
זוכר...".
"אני יודע יאיר...", אמר והשתעל. הייתי חסר אונים.
"אני מצטער...יאיר, אתה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם", הוא
הביט בי עוד פעם במבט קודר ואמר לי: "יאיר שלי, ליצנים לא
בוכים, אני אוהב אותך" ועצם את עיניו.

לאחר ההלוויה נסעתי למקום הכי רחוק שיכולתי. לבסוף הגעתי לים,
למקום שהיינו בפעם האחרונה. הדמעות הציפו אותי ובחזי נפער חור
עמוק ושותת דם. 'למה? למה אלוהים, אני שונא אותך', אמרתי אל
הים.
קמתי וזרקתי אבן לים. החוף היה נטוש. הרגשתי איך הכעס מצטבר
בתוכי ובעטתי בגלים. הייתי שבור. הרוס. חסר נשימה.
"למה?", צעקתי "אלוהים! לך תזדיין! לך תזדיין!", נפלתי על החוף
שבור ועצמתי את עיני.
החיוך שלו, החיוך שהיה ושוב אני לא אראה. החיבוק החם ששוב אני
לא ארגיש. הבית החם שמילא אותו שוב ריק ואפור.
לפתע הייתי עייף כל כך. אלוהים כמה הייתי עייף.
התמוטטתי על החול ופשוט עצמתי את עיני.


היום, שנה אחרי, ערב פורים, ביתי בתל אביב:
לא רציתי לסלוח לאוהים, לעולם אני לא אוכל לסלוח לו. באותו ערב
נוראי שהתמוטטתי על החוף, כמעט וויתרתי על הבחירה להמשיך
לחיות.
לא הייתה לי הרבה ברירה מכיוון שריטה ואבי מצאו אותי והביאו
אותי לביתי הקודם.
שכבתי אומלל במשך חודש ולא רציתי להתמודד עם העולם. ריטה ואבי
טיפלו בי במסירות וסרבו לתת לי להכנס לדיכאון.
אני לא יודע איך, אבל היום אני מסוגל לקום בבוקר ולהתמודד
כרגיל עם העולם. אני מחזיק עכשיו את התינוק של ריטה מבעלה.
לתינוק קוראים דור וריטה נותנת לי לשמור עליו כמו שיכולתי
לשמור על דור. הוא עשה אותי שמח.
אני הייתי הליצן שלו התינוק, האכלתי אותו ושיחקתי איתו. החיוך
שלו הזכיר לי את החיוך המלאכי של אהובי.
אהובי, שאמר לי בצדק, שליצנים לא בוכים.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני עובר לכפר,
אני הולך לאכול
הרבה אפרסקים."





קומיצה ולהקת
נשיא ארה"ב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/02 9:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נוגה שרן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה