מחנק, עלטה וצחנה שררו במשאית הצפופה שנסעה אל כיוון לא נודע.
אי שם, כאילו מרחוק, נשמע שיעול צרוד. אף אחד מהם לא ידע לאן
מועדות פני נהג המשאית, הם רק רצו לסיים את הנסיעה ולצאת
החוצה.
ראותיה נמלאו במעט החמצן שנשאר בקרבתה. היא חיפשה את ידה של
אחותה, אך ידיים רבות שנגעה בהן לא הזכירו, ולו במעט, את עור
ידה הצח והחלק של אחותה הצעירה. היא לא יכלה לפתוח את פיה,
בוודאי שלא לקרוא בשם אחותה.
כל חייה עברו לנגד עיניה, כמו סרט רץ. היא גידלה משפחה לתפארת:
בתה הבכירה עמדה להנשא לבחיר לבה, בנה הצעיר אך החל את לימודיו
באוניברסיטה היוקרתית ביותר בעיר. כזה שיינע אינגלה. בחור
מוצלח, חכם ונאה. בית העסק של בעלה שגשג וקונים רבים פקדו
אותו. היא עצמה הייתה מורה, ונהנתה מעבודתה עד מאוד.
עברו מול עיניה כל-כך הרבה חוויות, המוני זכרונות. יום ההולדת
הרביעי של בתה, הילדה הבלונדינית החביבה ששבתה את לב המורים.
היא כיבתה את נרות העוגה הגדולה וביקשה מהוריה בקשה אחת
ויחידה: שישראל, אחיה הצעיר, ייצא במהרה מבית החולים.
"אני לא רוצה מתנות, אני לא צריכה שום דבר. אני רק רוצה שישראל
יבוא כבר הבייתה".
או אז עלו בעיניה ובעיני בעלה דמעות. הילדה הצליחה לרגש אותם
כל-כך... ישראל שכב בבית החולים מיד לאחר שנולד בגלל מום בלב.
בנס יצא משם בריא ואיתן, וחי את חייו באושר.
איפה הוא? היא שאלה את עצמה. איפה היא???...
פתאום, חייהם נגדעו. הכל נקטע באיבו. עכשיו, גורלם נתון בידי
חיות אדם. אנשים? לא. בהמות. יצורים אכזריים ורעים. התגלמות
הרשע.
היא לא ידעה לאן נלקחו בעלה וילדיה. גם שאר האנשים שהיו על
אותה משאית בוודאי לא ידעו היכן קרוביהם.
המשאית עלתה על דרך עפר לא סלולה וקפיצותיה גרמו לכולם להחבל
בדפנותיה ובאלה שהיו לידם. פתאום המשאית נעצרה. המנועים לא
כבו.
אף אחד לא הרגיש שצינורות הוכנסו אל תוך תא המשאית הגדול דרך
פתח צר.
פתאום היה לה קשה לנשום. היא נחנקה. המוות לא בושש לבוא.

החיילים הנאצים הממושמעים פתחו את דלת תא המשאית ופרקו את
המטען האנושי. בורות קבורה הוכנו מבעוד מועד. את הגופות הם
השליכו לתוך הבורות.
הנה, פחות מאה יהודים מזוהמים.
לאחר שסיימו את המוטל עליהם, עלו בחזרה על המשאית וחזרו אל
מחנה הריכוז.

בוקר חדש, נקי, טהור וצח עלה בדיוק באותה העת.