היא עמדה על הר האושר, בהתה בירח הבוכה, שקרניו החיוורות ספגו
את דמעותיו. החיוך שעל פניה, כמו לא ראה דבר.
מלאכים חסרי כנפיים, הילה של אור סביב ראשם, ספוגי דמעות ,
גלימת חושך שעל כתפיה עטפה אותם.
תן מיילל אל הירח הבוהק מאור המלאכים שמאירים את השמיים בדם.
רוחות של יאוש נשבו בארץ שמקיפה את הר האושר שנישא אל על, עד
שכמעט ונגע בעננים השחורים שחגו סביבו וכיסו בשמיכה שחורה את
האדמה שסבבה אותו.  היא פרסה את ידיה לצדדים ,מדמיינת את עצמה
מתעופפת משם, גבוה יותר ויותר...
האויר הקר ריחף סביבה והמלאכים לוקחים את גופה הפצוע, מנקים את
הדם מאדמת הר האושר הקדושה שספגה את נשמתה.
הכוכבים כבו אט-אט בשמיים האדומים מדם וכאב, והעננים  השחורים
נעו באיטיות מסביב לשמי הר האושר, כמו בהלוויה שקטה.
כשהשמש נדלקת בשנית, מנקה את הקור, היא האירה על הסכין
המוכתם.
היא הגיעה לשיא  היכולת שלה וכעט היא מרחפת בשמיים, ועכשיו-
תורה להכאיב .
היא מחפשת אחר הקורבן הבא שלה .
עטופה במעיל של יאוש, צפה בשמיים חסרי תקווה.
מלאכית שחורה שנוקמת את הסבל.
על הר האושר היא שומרת, עליו עוד לא יעלו לעולם.
כשיורד גשם, מספרים על דמעות קטנות של כאב שזולגות מעינייה של
המלאכית הקטנה שכבולה באזיקי חייה המתים, שכבולה במוות ונקמה.
כשהעצים בוכים  את העלים מהענפים, בסתיו, מספרים על רוחות
חלשות של יאוש שמפזרת המלאכית הקטנה , השחורה, בניסיון קלוש
להעיף את הבדידות מהר האושר, בניסון כושל למות, בניסיון לא
מוצלח לכבוש את הר האושר.