אני מכיר משורר בשם אברם. הבן-אדם הזה הוא משורר בכל רמ"ח
איבריו. אין יותר משורר ממנו. הוא חי את השירה. בורא את השירה.
חוגג אותה. כמה אליה.
הדבר שאברם הכי אוהב בעולם זה תה עם נענע. מהרגע שהוא מתעורר
בבוקר ועד שהוא עוצם את עיניו בלילה, כל הזמן יש לו כוס תה עם
נענע ביד. הוא כל-כך אוהב תה עם נענע, שהוא שתל שנים-עשר שיחי
נענע בחצר, וכשאתה עובר ליד הבית שלו אי-אפשר שלא להתענג על
ניחוח הנענע הרענן שעולה באפך.
אבל הדבר הכי יפה בחייו של אברם היא אישתו, יעל. יעל היא אחת
מהנשים הכי יפות שראיתי בחיי. שיערה חום גולש על גבה למותניה.
עצמות לחייה גבוהות ואציליות ועיניה חומות וגדולות. יש לה צחוק
מתגלגל ושמלות לבנות. היא חכמה ורגישה, וכשאברם מקריא לה את
שיריו עיניה הגדולות נוצצות באהבה.

לאברם יש סרטן. הסרטן הכי אכזרי שראיתי בחיים שלי. אברם שומר
אותו בתוך ארגז פלסטיק גדול. הוא הניח בתוכו סלעים, חול-ים
וצדפים, והוא מקפיד להחליף את מי הים לפחות פעם ביומיים. לסרטן
של אברם תמיד יש מה לאכול, והוא לא מפסיק לגדול ולהתפשט,
ובקרוב מאוד אברם יחליף את ארגז הפלסטיק בכלוב מרווח.
הבן של אברם הולך למות. הוא יצא למילואים בשטחים, ושבוע מהיום
צלף פלסטיני יקלע כדור בין עיניו. בעוד שבועיים אני אפגוש את
אברם. עיניו יהיו שקועות ועורו יהיה חיוור וחולני. גבו יהיה
כפוף, וכוס התה שלו תהיה מעופשת ותרעד בתוך כף ידו. הוא ימלמל
קטעי שירה שבורים, וכשאשאל לשלומו הוא יגיד: הכל בסדר.