כמו בכל יום בעשר השנים האחרונות חזרתי מהעבודה באוטובוס, יושב
במושב הקרוב ביותר לדלת האחורית , תיק הבד עם הלוגו של אורנג'
מונח על ברכיי , מנסה להרגיש כמו פקיד שראיתי פעם במטרו של
לונדון חוזר ממשרדו עם תיק עור חום על ברכיו.
ברדיו הבטיחו ביאוש עוד חום ולחות וחזרו למאזין הזועם על הקו.
עם כל תנועה שעשיתי יצא מפתח חולצת הכפתורים הכחולה שלי משב
ריח מביש.

בתחנה של פתח תקווה עלתה חבורה של תלמידים ערבים ,הם התפרצו
לתוך האוטובוס בצרחות גרוניות ,עטים על הנהג האומלל עם
כרטיסיות התלמיד שלהם ומזנקים בריצה מטורפת על המושבים הפנויים
כמו במשחק כסאות מוזיקליים של חיים או מוות. בדומה לשאר
הנוסעים ניסיתי לבודד את עצמי מההמולה ע"י התמקדות בסביבתי
הקרובה וכך בהיתי במשך כמה דקות בשערות על זרועותי.
הם מילאו את האוטובוס כמו מי ים שממלאים את ראותיו של אדם טובע
,צעקותיהם הזרות נשמעו כמו הטחת בוץ בפני, ריח של כמה שכבות
זיעה נדף מחולצות בית הספר הדהויות שלהם.
הם רדפו אחד אחרי השני במעבר צוחקים ושואגים פוגעים בריצתם
בכתפי הנוסעים, אישה זקנה שסל הקניות שלה נרמס באחד המרדפים
מילמלה "תתביישו לכם", אך נראה היה שהם לא מודעים להמצאותם של
אנשים באוטובוס.
ציפיתי שהרוסי הענק שישב לפני ינסה להשליט סדר בקול רועם ובשפה
עילגת, אך הוא המשיך לשבת מכווץ מזעם, חונק בידיו העבות שקית
ניילון.האוטובוס נעמד בפקק אינסופי שנוצר עקב מחסום של הצבא.

שנאתי אותם- כל כך משוחררים, חירות פראית משולחת רסן בערה
בגרונותיהם . אני נוסע באותו הקו באותה השעה כל יום במשך עשר
שנים ומעולם לא השמעתי אפילו אנחה למרות שתמיד רציתי לצרוח
בעוצמה לא טבעית, באופן שינפץ שמשות ,שיחריש אוזניים, צרחה
שתאפיל על הקישקוש המתכתי של הרדיו, על הרטט המונוטוני של
המנוע , על הצפירות של הרכבים...
מאחורי השמיעו שני ערבים את כל אפשרויות הצילצול בפלאפונים
שלהם, מעלי התמסרו כמה ביריונים בילקוט שחטפו מאחד מחבריהם,
הצעקות , געיות הצחוק, הדחיפות החלו להתהדק סביבי.

קמתי בבת אחת וצרחתי  א א אוסקוט !!!  השאגה פרצה מתחתית גרוני
, ממעמקי המילואים בעזה, בשאגה הזאת השתקתי עשרות נשים וילדים
בבתיהם מותיר מהבכי שלהם רק רחש קל כמו רוח בעשב. לרגע חשתי
כמו איבר פאנטום את רצועת הנשק מכבידה על כתפי.

שקט דק התפשט באוטובוס. צנחתי לתוך המושב שלי ולפני שהספקתי
לחוש ניצחון נעמד מולי בזריזות שדונית נער ערבי שמן שנבר בי
בעיניו הגדולות, את פניו הרחבות כיסתה פלומה רכה, טיפות זיעה
נטפו לאט ממצחו חורשים תלמים דקים בשכבת האבק על עורו- הייתי
משותק כטרף נחש.
הנער שאף אוויר לראותיו ושיחרר אותו בפניי בגיהוק קולני ומתמשך
,פוער את פיו כמו האריה השואג של MGM  , ריחות של תבלינים
מזרחיים ומיצי עיכול דרסו את נחירי והתמקמו בבחילה צורבת
בגרוני. חבריו פרצו בצחוק רועם, חיקויים לעגניים של "אוסקוט"
במבטא ישראלי הדהדו , כל הנערים התגודדו סביבי כמו שבט קניבלים
שקורבנם מתבשל בסיר. קמתי בברכיים רועדות , הנהג שזיהה את
מצוקתי פתח את הדלת האוטומטית ואני נפלטתי אל הפקק בחוץ מלווה
במטר יריקות וקללות מחלונות  האוטובוס.

התחלתי לצעוד כסהרורי עם כיוון התנועה ,הולך בין מכוניות
צופרות ,נחנק מהחום ומהעשן ,מרגיש עדיין את תפיחת הגיהוק
המשפילה על הלחי. בסוף הפקק היה מחסום צבאי מאולתר, בצד הכביש
עמד טנדר של ערבים עמוס בירקות, החיילים רמסו את הסחורה
בנעליהם , אחד מהם סטר לנהג שהתמהמה בהצגת הרישיונות, חייל אחר
הטביע בקת נשקו מכתשים בפח של הטנדר- לא יכולתי לעצור את
הגאווה המטונפת שזחלה בי.