שוגים היו ההרים
כאשר התפרצו בחוסר
ברירה,
ידי נגעה בליבו
של חריץ הלבה ולא
הושיעה.
הרחק מאחוריהם עמדו
ההרים הגבוהים בפסגות
קפואות,
אך הלבה חריץ.
טלטלתי רגלי במרומי
צוק הלב ולתהום לא
קפצתי,
מחשבתי המיסה
סלעים בבכי,
בסערה שקופה
וידי לא מרפה,
שוב התגלגלתי במורד
בתנועה רכה
וידי העגולה קשה,
אוחזת לאחר מכן באפסר
הפרד שיעלה אותי
אל הר אחר, סתמי,
גורלו של ההר האחר
לא נחרץ מעולם, לא דובר,
לא נודע,
ליבי סירב להאמין, ידי לחבק,
מחשבתי הנמסה
להתאחד בחריצים העולים -
בפני התהום המלאה.