השטן ישב על ספסל בגינה הציבורית שליד הבית שלי. הוא היה די
שקט, נהנה מהאוויר של אחר הצהריים בגינה, והסתכל על העוברים
והשבים. השטן לא נראה בכלל כמו בציורים, שמתארים אותו כשד אדום
וענק עם זנב ארוך, קלשון, רגליים שעירות וקרניים. לא היו לו
בכלל כלי נשק, רק ארנק עור שחור עם שלוש משכורות של החודשים
האחרונים, כרטיס קולנוע ישן (בשביל ההנחה מאחוריו להגדלת ארוחה
חינם בבורגראנץ') ורשיון נהיגה. הוא גם לא היה שד, ובכלל, הוא
נראה כמו בחור רגיל בשנות ה-20 שלו. עורו היה חיוור, הוא לבש
ג'ינס קצת ישן וחולצה לבנה פשוטה, ושיערו השחור היה אסוף
בגומייה מאחור. הדבר היחיד שאולי היה יכול להסגיר את היותו
השטן היה עיניו השחורות והעמוקות. הוא לא היה שם לענייני
עבודה. הוא לא אהב את העבודה שלו, אפילו שנא אותה, אבל ידע שזה
עדיף מלחזור לעבוד בניקיון, וחוץ מזה המשכורת הייתה גבוהה
יחסית והוא גם קיבל דירה נחמדה ביפו. הוא היה צריך כסף בשביל
לפרנס את אמא שלו, שחלתה במחלה סופנית לאחרונה. כאב לו עליה,
אך כאן היה לו קצת שקט, בגינה הציבורית.
השטן קטף לעצמו ורד מהשיח שמאחורי הספסל, הריח אותו בתענוג
וחשב לעצמו שהחיים נפלאים. הוא חשב על דברים שהוא אוהב, כמו
פלאפל, סרטים עם סוזן סרנדון וטניס, כשלפתע התיישבה לידו
נערה.
הנערה הייתה בת 17 בערך, ושערה בלונדיני. היה לה פרצוף תמים
כאשר היא הוציאה מראה קטנה מהכיס ותיקנה את האיפור שלה. הגוף
שלה היה בנוי בשלמות לא אופיינית לנערות צעירות, והיא חייכה
לכיוונו של השטן. השטן הרגיש את הלב שלו דופק במהירות. הוא
הגיש לה את הורד בחיוך.
"אני נעמה", היא אמרה וחייכה בחזרה, "נעים מאוד".
"רונן", הוא אמר לה. הוא לא רצה שהיא תדע שהוא השטן, מחשש
שתברח ותשאיר אותו שם לבד.
"אז מה, אתה חדש כאן? אף פעם לא ראיתי אותך פה."
"כן, רק עברתי הנה... נחמד נורא לשבת כאן. יש קצת אוויר," אמר
השטן. הוא חש לא בנוח לשקר לה אבל ידע שאין לו ברירה.
"אם עברת לכאן זה אומר שיש לך הרבה כסף", היא צחקה. הוא צחק
איתה.
"בכלל לא", הוא ציין, "יש לי מעט מאוד כסף, ואני צריך אותו
בשביל אמא שלי. היא חולה".
הנערה עשתה פרצוף של הבנה. "אני מצטערת. מה יש לה בדיוק?"
השטן השפיל את עיניו. "לוקמיה". הוא הרגיש את עיניו נרטבות
מעט.
הנערה ליטפה את ראשו בהיסוס, ולאחר מכן אמרה ברכות: "אני חושבת
שאני אלך להביא לך טישיו, שתוכל לנגב את הדמעות. אני גרה ממש
כאן. תחכה לי?"
השטן חייך דרך הדמעות. "כן", הוא אמר.
הוא הסתכל על הנערה היורדת במורד הרחוב וניסה לעודד את עצמו.
הוא חשב על טוב ליבה של הנערה, וכמה חבל שאין הרבה אנשים כאלו.
רוב האנשים שפגש בעבודתו היו רעים לפחות כמוהו. והנערה הזו,
ייצגה בשבילו את טוב הלב בעולם. הוא נעמד לנשום קצת ושם את
ידיו בכיסים, ואז גילה שמשהו חסר.
הארנק שלו לא היה שם.