כשאין לי כוח לצחצח שיניים בערב, אני תמיד נזכרת ביעל, ומתנחמת
במחשבה שהיא אף פעם לא מצחצחת שיניים לפני השינה, והנה הן
לבנות כמו שלג. כשאני לבד תמיד נראה שכולם ביחד. והדבר היחיד
שמחייך אליי זאת בובת הבד שאח שלי הביא לי מאנגליה. בובה
מצוירת שתלויה בעזרת כפתור וואקום על החלון, ובכל זאת נופלת כל
פעם מחדש על המיטה שלי. ובלילה, כשאני חוצבת עמוק אל עמקי
נשמתי, במקום כוכבי פלסטיק זוהרים על התקרה, לי יש שלטי מ.ע.צ
מבריקים.

אחה"צ אחד אלון התקשר אליי שנלך ביחד לים.
"אבל יש לי מלא שערות ברגליים" הכרזתי, מנסה להתחמק מיציאה
החוצה.
"שטויות, אני נראה לך אחד שאיכפת לו מדברים כאלה?" אמר ההוא
שהדבר הראשון שהוא זוכר ממני זה שבפגישה הראשונה שלנו היה לי
חצ'קון מעצבן ליד השפה.
"מממ... טוב בסדר אני באה".
"מצוין. אני בא לאסוף אותך, תהייה מוכנה עוד 15 דקות, ביי".
בחרתי את הטיץ הכי ארוכים שלי, כי עד כמה שאלון בסך הכל הידיד
הכי טוב שלי, "חשוב לבחורה להיראות במיטבה. תמיד" ('המדריך
השלם לנימוסי ומנהגי אישה' פרק ב' שורה 2) ומי אני שאלך נגד
חוקים כתובים.
בדרך לחוף, ביום שהיה חמים לעונה ובהיר בשמים, הוצאתי את ראשי
מבעד לחלון המכונית. שכחתי את ההרגשה הנפלאה הזו, אמנם להיראות
כמו כלב עם הלשון בחוץ, אך להרגיש כמו ג'יימס בונד בצנטריפוגה.
פשוט מרענן. אלון שתק, מרוכז לגמרי בכביש, ואני נאנחתי.
כשחזרתי להישען על גב המושב, לרגע שכחתי שאני אני והוא ילדותי
ואנחנו בדרך לים.
הגענו אל אחד החופים היחידים בצפון שהזבל לא צף בזמן שאתה קופץ
קפיצת ראש אל תוך המים. ראש הנקרה. ובין החול לים, עמד לו גוש
סלע ענק, ה"צוק", המקום בו גלים בצבע טורקיז נשברים והופכים
לקצף מתוק. יופי ממכר כמו שוקולד שוויצרי.
יצאנו מהמכונית, ומיד הרגשתי ברוח הים החודרנית מלטפת את
צווארי ליטוף רך, גורמת לי להרגיש קלילה כמעט כמו חול. ואלון
רק עמד שם, מביט אל האופק האדום משקיעה אימפרסיוניסטית, מתכנן
ביסודיות אתת הצעד הבא שלו במערכה. באותו רגע ממש התחשק לי
להעיף לו כפה שתרומם אותו מעט מעל הקרקע היציבה עליה הוא עומד.
מעט הזדהות.
חלצנו נעליים, גרביים, והתחלנו לדדות לעבר קצה ה"צוק" המקום בו
כולם קופצים מטה. בדרך הרגשתי את הקצוות המשוננים של סלעי הים
עוקצים את כפות רגלי וכאבתי כאבים חדים. ואין דרך טובה יותר
לשכוח את הכאב, מלבד לתת לרוח לשוב וללטף את הצוואר, להיבלע
בנועם המלוח.
המשכנו לדדות עוד מספר דקות, עד שהגענו אל הקצה שריחף 7 מטרים
מעל פני הים. אלון הביט בי, ולרגע נדמה היה לי שאפשר לראות את
הים דרך עיניו הצלולות כל - כך.
"נקפוץ?" הוא אמר בקול שהתערבל ברחש גלי הים, והיה לו מבט
רציני שיצר קמט זעיר בזווית עינו השמאלית. אחרי שלא  עניתי לו
במשך חצי דקה, ורק המשכתי לבהות בארשת פניו המרצינה מרגע לרגע,
הוא פסע 4 צעדים אחורה, והחל רץ לכיוון הים. הוא קפץ שידיו
הדוקות אל גופו המוארך, והים פלט רק פלט רחש עמום של בליעה, לא
יותר.
ואני המשכתי לעמוד על הקצה, מביטה בגלים החובטים באלון. יותר
מכל התחשק לי לעוף למעלה, לא לקפוץ.