אני חושב שיש מצב בחיים שאתה חושב שהחיים שלך מתפרקים לחלוטין,
שאתה לא מי שהיית קודם, שאתה לא תוכל להסתדר בלעדיה, שכל מה
שאתה רוצה לעשות זה למות, לא לקום מחר בבוקר. רגע אחד כזה, אחד
ויחיד, אחריו אתה לומד. אבל ממש באותו רגע, אין דבר שיכול
באמת לנחם אותך ואתה הולך לישון הכי עצוב בעולם, עם דמעות,
עם לב מתפוצץ מגעגועים וצער. ואתה ממשיך הלאה אחר-כך. זה
לוקח יום, יומיים, אולי אפילו שבוע, חודש, חצי שנה, וזהו,
אין מעבר לזה...

אבל מה אם גם אחרי שנתיים אתה ממשיך לאהוב את אותה בחורה אפילו
שלא ראית אותה, אפילו שלא דיברת איתה, אפילו שהיא גרמה לך לכל
כך הרבה צער וכאב, אחרי שבקרירות סירבה להצעת האהבה הגדולה
ביותר? זאת שלא קוראת את מה שאני מנסה לצרוח לה כבר שנתיים
וחצי, למרות שהיא יודעת שאני נמצא שם. למרות ש... שהיא יודעת.
יודעת שאותה אני אוהב ואוהב תמיד, ללא מחסומים, שאתן לה את
העולם על כף ידה, רק שתבחר מה היא רוצה. ולא,
לא יכול להמשיך הלאה!