כל כך רוצה לכתוב עכשיו,
על רגשות שנאספו במהלך שנים,
על האוכל המזויין הזה, על האהבה שדפקה אותי, על הביקורתיות
העצמית הנוקבת, הבכיינות...
המוח הארור הזה שתמיד בהכרה, לא רוצה לתת מנוח לאדם חולה, נכה,
מוגבל...
במקום לדבר על עכשיו, אני מדבר את העבר, שותק.
מדבר כשלא צריך. מחייך אלייך זוגתי, יחידתי, ובוכה מבפנים.
למה בוכה? בוכה כי אני בוגד בך, אהבת חיי, בוגד...
כל כך רוצה להוציא את מה שיש לי בפנים, לצעוק, לפרוץ החוצה.
לא יכול, נשאר במקום. עומד ומסתכל על עצמי במראה, כחוש.
מזוייף, לא הייתי מאמין לעצמי. רוצה לחשוף הכל, חושף את עברי,
את סודותיי, ואת האמת העירומה, ואת צפונות נפשי האבודה איני
מצליח. רק את של אחרים. אבל כל המחשבות מתפזרות כמו החיים שלי
את תוך האוויר. והחיים האלה, כמה זה 17 שנים לעומת השאר? כמה?
עוברים כמו רוח לידי,
כמו ההמון שממשיך וממשיך ללכת מלפני, לא עוצר.
נסיעות
אהבות
רגשות
אבידות
נשימות
חיוכים
נשיקות
פרידות
דמעות

שקרים
כעס
מרידה
שנאה
מוות

אז מה אם מתים? חייבים להמשיך הלאה...
לימודים
עבודה
משפחה
ילדים
גירושים
אבטלה
מוות

הדלת נסגרת, הלילה יורד עלי כמו המוות מחבק את קורבנו חסר הישע
חיבוק אימהי.
לא מרפה, נושך, צובת, דופק בי כדור, כדור לנשמה.
נזכר בך, בלונדינית שכמוך, צוחקת, ילדה ששיחקה בשיערה כמו היה
פאר היצירה, גאה. ביטחון עצמי נוטף מהאזניים, עושה את עצמך לא
שומעת לחישות, יודעת, מסתכלת עלי.
לא, הבגידה הזו, לא עוזבת. שלום.
הכאב, המתנה ביומולדת, השיניים הלבנות אחרי כאבים בלתי
נסבלים,
אז מה?
המוח במלחמה מתמדת עם הנפש, במקום להשלימה. רוצה רק לדפוק אותו
עוד ועוד, בקיר!
לא שולט במעשי, ארבע לפנות בוקר, מסוחרר בדרך לשירותים, מאמץ
את העיניים כדי לראות,
דופק ת'ראש בקיר מסתכל על עצמי במראה עם עין מדממת, פנים
עייפות, כנועות. נופל על הרצפה, וקרה היא.
דופק את הראש בארון, נחבט בחרסינה, מתפלל שהם לא התעוררו...
סוחב את עצמי למיטה ובוכה.
לא ישן, עייף, מותש, רוצה רק לאבד את ההכרה כבר, לעשות קצת
הפסקה מפה ואז פתאום אני מרגיש אופוריה,
את הידיים נעלמות, ואז את הרגליים, ואת האגן, את הבטן. נשאר רק
עם הלב והראש. אף אחד לא מוותר לשני, מלחמת עולם.
פתאום אני מרגיש רק את העיניים שלי ו...