יש לו את העורף היפה ביותר שאי פעם ראיתי.
אני יושבת בקו 5 בדרך לתחנה המרכזית ומביטה בו. העור נראה חלק
וגמיש, אני נורא רוצה להושיט יד ולגעת בו. מעניין מה הוא יגיד
אם אקום, אתיישב לידו ואומר לו שהעורף שלו מושלם. הוא זז מעט,
משנה תנוחה, כאילו מרגיש שצופים בו, אני מסיטה את מבטי אל
החלון. אנחנו כבר ב"הבימה" ואני חושבת על אהבה. אפשר להתאהב
במישהו שראית באוטובוס? מאחור? אני שוב מסתכלת עליו. ראשו מוטה
מעט, נראה עייף, אני מחייכת לעצמי. הוא נראה פגיע ואני רוצה
ללטף לו את העורף ולהניח את ראשו על כתפי. אני אוהבת אותם, את
הטיפוסים האבודים האלו... הוא מצלצל בפעמון. הם תמיד עוזבים
אותי האבודים האלה. כשמוצאים אותך אתה כבר לא באיבוד. הוא יורד
מהאוטובוס ואני עוצמת עיניים, קצת קשה לי לנשום. אני אף פעם לא
לומדת, תמיד אוספת אותם ומתקנת כנפיים שבורות. האוטובוס מגיע
לתחנה האחרונה. עוד סיפור אהבה מופלא בן 45 דקות הסתיים ואני
מחפשת את קו 4.