נכנסנו כולנו לרכב והתחלנו בנסיעה, נוסעים לכיוון הנתב"ג.
"למה אנחנו נוסעים לנמל התעופה?" שאלתי
"הם מטיסים אותם לכאן" אמרה אימו.
אבא שלו- דומם, רק עיניו מסגירות את רגשותיו. מזועזע מהפחד
שאולי הוא יכרע ברך לקבר ולא יחבק גוף חם, הוא נותר אלום.
הנסיעה עברה בשתיקה, כל אחד במחשבותיו שלו, מביט מהחלון על
הנוף המשתנה.
נתבשרנו שהגענו שהמטוס שלהם כבר נחת, והכניסו את ההורים לתוך
המשטח האווירי, בירכתי את היום שהתחלתי לעבוד בנתב"ג, ושיש לי
אישור כניסה למתחם האווירי.
ניכנסתי עם הוריו למתחם האווירי ועמדנו במרחק בטוח מהמטוס
הקטן,
הכל מסביב היה תקשורת, וכל מיני אחמי"ם, אותי זה לא עניין כל
מה שחיכינו לראות זה האם מוציאים ארונות או שיורדים אנשים.
ראשון יצא עדי אביטן, משפחתו רצה לעברו בצווחות של שמחה.
אני אחזתי בחוזקה בידה של אימו.
אחרי עדי, יצא ארון.
פניי החווירו, דמעות החלו לעלות בעיניי. הדקה שעברה עד סיימו
להוציא את הארון, הייתה הדקה הארוכה ביותר בחיי.
הסתכלתי על אימו בדמעות ושהחזרנו את מבטנו למטוס, שם הוא עמד.
עם שיער ארוך וזקן מלא וארוך, עומד שפוף מעט, מט ליפול.
"בני!!!" צרחה אימו רצה אליו, אביו בעקבותיה, ואני מאחוריו.
הוא חיבק את הוריו, מנשק אותם, ושותק.
לאחר זמן מה שהם מחובקים שם שלושתם, הם השתחררו מהחיבוק,
והוריו זזו הצידה, וחיבקו את הוריהם של שני החטופים האחרים,
מנחמים את הוריהם של עומאר שאת גופתו החזירו.
הוא מביט בי, בעיניים עצובות, אני מביטה בעיניו, ומתקרבת..
אני מחבקת אותו, עוצמת את עיניי הבוכות, גופו נוקשה ולאט לאט
מתרכך בזרועותיי, אני מחבקת אותו בכל כך הרבה אהבה, ולא רוצה
להרפות,
אני מרפה מעט מהחיבוק, ואוחזת בכתפיו מלטפת את שיערו ואת
פניו.
"אני אוהבת אותך" לוחשת, הוא מחייך קלות, ומחבק אותי.
