דיצה הראתה לי עוד מהציורים שלה היום. דולפינים. היא תמיד
מציירת דולפינים. היא גם תמיד מראה לי את הציורים שלה. אולי כי
אני היחידה שמתעניינת בהם. אולי כי ממני היא גם מקבלת מחמאות
כנות לפעמים, ולא סתם - "כן, מתוקה, נחמד. אבל מתי תעשי את סלט
הכרוב?", כמו שהיא בדרך כלל שומעת מאמה, או - "טוב, את יודעת
שאני לא מבין באמנות בכלל, אבל יפה. מאוד יפה!". זה מאביה. (את
ה"מאוד יפה" הזה שהוא מוסיף בסוף, זה רק אחרי שהיא עושה פרצוף
שכזה, של 'אני עבדתי על הציור הזה, אני צריכה מחמאה והערכה ממך
וכל מה שאני מקבלת זה - יפה??').
אבל היא בסדר, הדיצה הזאת. היא קצת טיפשה, ואני מרחמת עליה
בגלל זה. היא עושה בדיוק מה שמבקשים ממנה. כדי שתבינו יותר
טוב, אני אתן לכם דוגמא. בטיול השנתי של כיתה י', היינו
באכסניה, ופתאום אני שומעת צווחות לעזרה ממנה, מחוץ לחדר שלנו.
יצאתי בריצה, כדי למצוא אותה עם המכנסיים למטה וחולצתה, יחד עם
חזייתה, על הקרקע. בוכה כמו ילדה קטנה. באופק ראיתי בנים
מהשכבה רצים, בורחים. שאלתי אותה מה קרה. היא אמרה שהם ביקשו
ממנה להתפשט כיד שיוכלו לצייר אותה בעירום. אבל אז, כמה לא
צפוי - הם לא רצו לצייר אותה יותר, פתאום היה להם רעיון אחר
בראש. פתאום הם רצו לעשות לה כל מיני דברים מיניים. טיפשה.
מסכנה. ציירה דולפינים בכל מיני תנוחות מוזרות, אפילו שבועות
אחרי המקרה הזה. רק בגלל התמימות והטמטום אני חברה שלה. בסדר,
אתם יכולים לומר שזה לא יפה שאלו הסיבות היחידות, אבל מה
לעשות? ככה זה. חוץ ממנה, אין לי חברים, אבל לא בגלל שאף אחד
לא אוהב אותי. נהפוך הוא. אני משתדלת לשמור מרחק מכל השאר.
מכירים את הבחורה המדהימה הזאת, לא יפה מידי, אבל בהחלט לא
מכוערת, הנחמדה הזאת? זאת שמדברת עם כולם כשבא לה, זאת שמתחבבת
על כולם, גם אלו הזרים לה? זאת שכל השכבה חבריה, אבל לא באמת?
זאת שמסתדרת עם כולם, ולא מפריעה לאף אחד?
אחת כזאת יש בכל מקום. אז גם אני כזאת. זה אולי נשמע נחמד,
אבל לא תמיד זה כיף.

לפעמים אני מתייאשת וחושבת שהמצב האידיאלי בשבילי הוא פשוט
להיות מהבלתי נראים האלה. אתם יודעים, אלה שבאים לבית הספר,
אין להם חברים (אולי אחד, אבל גם זה בדרך כלל לא), אפילו
המורים מתקשים לזכור את שמם - ואם הם מחמיצים יום אחד, אז אף
אחד לא שם לב אפילו לרגע. המצב האידיאלי, אני אומרת לכם. זה
אומר חופש מוחלט. כשאתה בלתי נראה, הרבה יותר קל לגלות דברים
על אנשים, ובכלל החיים קלים. הכניסה למקומות היא בלתי מוגבלת
כי אף אחד לא שם לב אליך.
דיצה היא כזאת. אולי זאת עוד סיבה שאני חברה שלה. אני צריכה
מישהו טיפש ובלתי נראה, ככה זה יותר קל. היא מאושרת בחלקה
שמישהי כמוני מוכנה בכלל להקדיש לה זמן, עד כדי כך שהיא מוכנה
להתעלם מזה שאנחנו אף פעם לא מדברות עליי, ושאני תמיד מבקשת
ממנה לעשות דברים מוזרים בשבילי. אם יודעים דברים על אנשים,
תמיד אפשר להשתמש בזה כנגדם. ידע זה כוח, וכל זה, אתם יודעים.
אבל כיוון שאני בדיוק ההפך מדיצה, אין מי שלא ישים לב אליי -
כך שאני, למשל, לא יכולה לשבת מאחורי אנשים מסוימים ולהאזין
לשיחה  שלהם. אני לא יכולה להתגנב לחדר מורים ולחטט בתיקים
אישיים של תלמידים. אני לא יכולה גם לחרוט על שולחנות כתובות
לכל מיני אתרים, המוסווים כאתרי פורנו, (שכאשר מישהו נכנס
אליהם, הוא מקבל וירוס קטלני אוטומטית). אני גם לא יכולה לצאת
מהכיתה כדי להשפריץ שוקו דרך החריצים של הלוקרים של כולם. אני
לא יכולה לזרוק ביצים על המכוניות החונות של המורים בחניית בית
הספר. אני לא יכולה להציב מצלמה קטנה במלתחות של הבנים על מנת
לפרסם את התמונות באינטרנט. דיצה כן יכולה. דיצה המתוקה הזאת,
היא תעשה כל מה שתבקשו ממנה, אם רק תתנו לה קצת תשומת לב
ומחמאות כנות. וזה ממש מדהים מה שהיא מציירת. חח. דולפינים
יושבים מול מסך מחשב המציג באותו הרגע תמונה של דני מי"א7,
מתקלח. מי היה חושב על רעיון שכזה לציור?