אני הצופה
עוקב אחר מהלך
הימים המתנגנים בשתיקה
והזמן כרופא
במגע חם ורך
מרפא מחלה עתיקה.

ילדים שגודלים
לקבץ נדבות
ומתים כך על שפת מדרכה
כמו צמחים שנובלים
בין קירות של חורבות
עוד בטרם החלה פריחה.

כשהרעב מקנן
בין שפתיים צמאות
המבט לא פונה אל האור
והפה משנן
בין מעטה הדמעות
את הדרך לחור השחור.

וכשאין עוד תקווה
אין עוד שום משמעות
ההווה הוא כמו כלוב מסוגר
ואין שום חובה
לתקן את הטעות
כשאין הבדל בין היום למחר.

ביבשת שחורה
בדרכים לא סלולות
בין בקתות עשויות קש נרקב
מציאות ארורה
בלי ימים בלי לילות
בלי סיכוי לתקן את המצב.

ואני הצופה
המביט מרחוק
רק מגיע ומיד כבר הולך
והזמן כרופא
עם סירופ מתוק
את זכרוני הכואב ירכך.