אני לא מאמינה בקסמים. מצטערת, אבל אני חושבת שזה ממש שטויות.
זאת אומרת, זה חביב והכל, אם אתה ילד קטן ועודך תמים מידי
בשביל להבחין שזוהי בעצם אחיזת עיניים אחת גדולה. אך כיוון
שאנחנו כולנו בוגרים פה, אני לא מבינה למה יש כאלה שעדיין
סבורים שזה אמיתי. אתה פשוט כנראה כל כך רוצה להישאר תקוע
בילדות שלך, שאתה מסרב להכיר בעובדה שפיות קיימות רק באגדות,
ובסרטים - לא במציאות. ואני גם חושבת שברגע שאתה תבין את זה,
החיים שלך יהיו הרבה יותר טובים.

זאת הייתה בעצם הטענה המרכזית שלי בוויכוח עם עומר האידיוט
הזה, אתמול בצהרים. הוא ממש טיפש, ואני כל כך לא מבינה איך
יצאתי אתו פעם בכלל. אנחנו הרי כל כך לא מתאימים אחד לשניה.
בכל יום יש לנו את הוויכוח היומי שלנו, כדי להסיח דעתנו
מהסנדוויצ'ים הדוחים שהכנו בחופזה בבוקר, ומהקפה הנוראי שיש
לנו בחדר מורים. זה בדרך כלל מתחיל ב - "היי שרה, מה חדש? שמעת
על..." ואז עומר צולל אל הנושא הבא שעולה בדעתו, וכך אנו מבלים
את הפסקת ארוחת הצהרים שלנו, לרוב בנעימים, או כמו אתמול,
לעיתים - לא. לא שאני כועסת עליו עכשיו או משהו, כי בתור מורה
לספרות אני דווקא חושבת שהוא צריך להיות חולמני וגדוש רעיונות,
אבל לפעמים זה מרגיש כאילו שהוא אחד מהתלמידים המרדניים שלי
ואני זאת שצריכה לחנך אותו. אני מורה להיסטוריה, ואני חייבת
לציין שכשעומר נכנס לעולמות הביזאריים שלו, בהם הוא מאמין
בהרבה שטויות, זה מעצבן אותי - בתור אחת שמסתמכת רק על עובדות
קיימות.

מוזר, עומר לא התעצבן או כעס עליי אף פעם ואני, בכל 23 שנותיי
כמורה רצינית ומסורה לתפקידה, לא איחרתי לאף אחד מהשיעורים
שלי. וכל זה קרה אתמול. אולי כדאי שאספר יותר מהוויכוח עצמו,
התחיל כרגיל.
"היי שרה, מה חדש? שמעת על מטר הפיות שהיה לפני כמה זמן? אני
צפיתי בו, את יודעת. היה ממש מדהים."
אז הסתכלתי עליו כאילו שהוא נפל מהירח, ואמרתי - "הממ. כן.
בסדר, חמוד. תגיד, שתית היום - או מה? אתה יודע שאם אתה שיכור
ומישהו ישים לב אז ישעו אותך? אפשר גם להשעות מורים לפי
התקנון."
הוא הביט בי במבט זועם, ופלט משהו כמו - "את כל כך זקנה, כל כך
מיושנת. את ענתיקה את. לא פלא שאת מלמדת היסטוריה. למה
כשאומרים משהו שאת לא מסכימה אתו או מסרבת להאמין בו, אז מי
שאומר אותו חייב להיות משוגע, או שיכור?"
"אתה לא הגיוני. מה, אם הייתי צעירה כמוך, זה אומר שבהכרח
הייתי מאמינה בשטויות האלה?"
"למה את אומרת שטויות? את לא חושבת שזה מזלזל מצדך? ואם הייתי
בא ומזלזל בדת שלך, באמונה שלך, באלוקים הזה שלך, מה היית
עושה? את צריכה עובדות, נכון? אז מה, התנ"ך הוא מסמך היסטורי
בשבילך? אני יודע שאת לא דתייה אבל עדיין, יש פה משהו שאת
מאמינה בו שנוגד את הרעיונות שלך ולא מסתמך על עובדות מוצקות
בכלל!"
עכשיו הוא כבר ממש רתח. ניסיתי לענות לו לזה כמה פעמים, אבל
הוא כל כך כעס שהוא הפסיק אותי באמצע ולא הקשיב. בסופו של דבר
הצלחתי להשחיל כמה מילים -
"תראה, עומר, להאמין שיש אלוקים אחד זה שונה מלהאמין בקיומן של
פיות. אתה לא חושב?"
למה? למה? כי באל הזה הרבה יותר אנשים מאמינים שהוא קיים? כי
למענו קמו הרבה בתי כנסת וכו'? להאמין באלוהים זה כמו להאמין
בפיות. זו בחירה. בין אם אחת מהאופציות קיימות, או השנייה, או
שתיהן, זה לא את מחליטה! ועצם זה שאת מזלזלת בזה ככה, מטיל בי
ספק בכלל שאפשר לנהל אתך שיחה נורמלית!! את כזאת. גרוטאה חלודה
שכמותך!"
"עומר, עומר," - אני עוד דיברתי בטון רגוע, אמנם הייתי די
מבולבלת. לא מתאים לו בכלל לרתוח ככה, ועוד להתבטא ככה בגסות
כלפי. אני אמנם מבוגרת ממנו באיזה 16 שנה, אבל זה לא הופך אותי
לגרוטאה חלודה. אני גם לא כזאת זקנה, אני רק בת 47. "למה
להעליב? זה לא יפה."
הוא שתק והתחיל לשחק עם הכוס החד-פעמית הריקה, בה קודם היה קפה
מגעיל. הצצתי בשעוני, ונדהמתי לראות שאני מאחרת בעשר דקות
לשיעור שלי עם כיתה ט'. מהר קמתי, אספתי את הספר המתאים,
והודעתי לעומר שנמשיך לשוחח מאוחר יותר. הוא לא הגיב, ואני
הלכתי.

עומר אחר כך התנצל ואמר שזה בגלל שזה היה יום שישי ה- 13. אבל
אני עניתי לו שאני פשוט לא מאמינה בשטויות שכאלה. ואז הוויכוח
נמשך, הפעם רגוע יותר.
"בכלום את לא מאמינה? לא בשדים? לא במכשפות? אפילו לא בקסמים?"

"אני לא מאמינה בקסמים. מצטערת, אבל אני חושבת שזה ממש שטויות.
זאת אומרת, זה חביב והכל, אם אתה ילד קטן ועודך תמים מידי
בשביל להבחין שזה בעצם אחיזת עיניים אחת גדולה. אך כיוון
שאנחנו כולנו בוגרים פה, אני לא מבינה למה יש כאלה שעדיין
סבורים שזה אמיתי. אתה פשוט כנראה כל כך רוצה להישאר תקוע
בילדות שלך, שאתה מסרב להכיר בעובדה שפיות קיימות רק באגדות,
ובסרטים - לא במציאות. ואני גם חושבת שברגע שאתה תבין את זה,
החיים שלך יהיו הרבה יותר טובים. אין לי דרך יותר טובה להסביר
לך את זה."
ואז הוא אמר לי,
"אני מקווה שתתעוררי מחר, כלבה, ואולי אחרי הזמן הזה, תאמיני
בכישופים, לפחות."
וזהו.
היה לי מוזר, הוא לא קרא לי בשמות אף פעם לפני כן. אני לא
יודעת אם אסלח לו, אלא אם אקבל איזו התנצלות ממנו. אי אפשר ככה
לפגוע ברגשות של אדם, סתם. את לא חושבת ככה, גליה?
- גליה?

הרמתי את הראש שלי ושמתי לב שהפסיכולוגית, גליה, התעלפה. היה
קשה, אבל הצלחתי לקפוץ על השולחן שלה וכך לשפוך עליה את קנקן
המים שעמד שם. היא התעוררה והביטה בי בפליאה והשתאות.

- מה קרה, גליה?

"אני מצטערת", היא ענתה לי, "אבל פשוט בחיים שלי לא ראיתי אף
פעם כלבה מדברת".
ואז התבלבלתי, הרגשתי צורך עז ובלתי מוסבר לאכול בונזו אבל כל
מה שיצא לי מהפה היה
האו האו, ווף ווף.