הם באים לבקר, חברי הטובים ביותר. הם נענים להזמנה שלי. אני
במטבח יום שלם -
מבשלת עבורם שיטעם להם, מלהטטת עם ירקות, עם עוף, עם תבלינים,
עם בצקים...
אופה, בוחשת, מאדה, מקפיצה, מפנקת תבניות. שילוב של הרגליים
הדואבות שלי עם הריחות המתקתקים והמפתים מהפנט אותי. אני שרה.
מגש מהביל נשלף פה, סיר רותח מוסר מלהבה גדולה, מחבת מצטננת על
אדן החלון, צלילי הגלידה קופאת עוד ועוד בפריזר, גבישי קרח
חדים נערמים עליה לאט, בקבוקי השתייה סדורים בשכיבה בקירור...

דלי נשלף, נמלא במים, סמרטוטי רצפה מהוהים, דטרגנט נמזג פנימה,
גב כפוף, ידיים מתלכלכות ממים עכורים, הסלון הופך לנקי ומבושם,
אגלי זיעה מקשטים את השיער.
קרסוליים נפוחים, סיגריה, רגליים למעלה על שולחן, עד שתיבש
הרצפה, כוס משקה נלגמת, כאב ראש מתפתח.
מקלחת, מים זכים לוקחים איתם את שכבת הדביקות שהצטברה, עיניים
עצומות, שיער נחפף, קילוח מים עז מכה בעורף, הרפייה, רוגע.
נרות מודלקים, קטורת מוצתת, מפה נפרשת, מאכלים נסדרים היטב על
שולחן, מאפרות משוייפות משאריות אפר, כסאות נוספים נגררים
במסדרון, בקבוק יין נפתח בצליל שליפה.
צלצול בדלת, "אני ראשון"?... פטפטת. יין רומני זול מוגש
כמינחה. צלצול נוסף - "אנחנו ראשונים?". חיוכים. מחמאות.
פטפטת. ועוד צלצול ועוד דפיקה ועוד... קדרת העוף מבעבעת
ומודיעה שהוא מוכן. הקערה האחרונה נשלפת אל השולחן - "בואו
לאכול, זה חם". זרם אנושי מגיח. צלחות נאספות והמזון מוערם
עליהן. שתיקת הסועדים. "מה זה"? "מה יש פה"? "טעים" "נחמד"...
הכלים מתרוקנים פנימה לבטנים הרעבות.
שוב דיבור, רגעי חסד של עניין, מחסור עז ברגעים של אמת, מחסור
ברגעי הקשבה אמיתית למי שאני. למי שהם.
מים רותחים בקומקום. קפה. עוגה נפרסת. "מה זה העוגה?", "מה יש
בפנים?", "את עשית?", "לא רע", "לא מת על הקרם"...
עננת עשן מעלינו...
"סליחה, חייבים לזוז - מחר עבודה". "אל תתבאסי, שבת יום לא
טוב". "עייפה"... דקות חולפות והסלון מתרוקן. שקט. ערמת כלים
ענקית בכיור. תבניות מטונפות בתנור. שלל כוסות בכל צורה וסגנון
על שולחן הסלון. מאפרות עמוסות. כתמי יין שנשפך על המפה. גבעת
קרם קטנה על ידית הספה. בד סתור על הכורסא. שטיח לא ישר ומקופל
בקצהו. מה השעה? חצות וחצי. מתי הגיעו? עשר וקצת.
והרגליים העייפות מתחילות בתנועתן המונוטונית המותנית - כלים
לכיור, מהכיור למדיח, סירים לשפשוף, מחבתות למירוק, כוסות יין
לשטיפה עדינה, שאריות לפח, שקית פח לזבל. כסאות נגררים בחזרה.
מטליות מנגבות את שאריות הנחת. בד מתיישר, שואב אבק בולע ברעש
עז את שארית הפליטה מהשטיח. המדיח מסיים. הכלים לארונות. עוד
סיבוב של הדחה. עוד שני סירים ששכחתי. שרירי הצוואר תפוסים.
העיניים לאות וכבדות. אור כבה. גרירת רגליים במסדרון אל חלקו
השני של הבית. צחצוח שיניים, פשיטה ולבישה של בגדים, ראש פוגע
בכרית. ראש הוזה עוד בהשפעת הגראס שארגנתי לנו. ראש מותש
סופית. ראש נרדם. גוף נח. נפש דואבת...
מה לי בזה?
למה?
איפה העומק? איפה האהבה האמיתית והחברות? איפה הסיפוק? איפה
ההחמאה האוטנטית? איפה העניין? איפה הרצון? איפה הכרת התודה?
איפה ההתבוננות בך ובתחושותייך? איפה החברות? איפה הקרבה?
ולאן?
לאן כל זה הולך?
ולמה?
למה שאמשיך לשחק את המשחק הכל כך מיותר הזה?