כשכל המחול הקטן הזה שלנו יסתיים תוכלי לאחוז בזרועי בחזקה
ולשרוט אותי תוך שאת צורחת את ההמנון הקנדי בדמעות. הכול
יסתחלב. נעניק מפלט לשני ילדים קוריאניים ונשמח אותם עם כל
צעצועי העץ שהבאת מבית ילדותך.
היהלומים הרבים שבכיסיי יהפכו לאבק, נראה אותך קופץ, אבי ימלמל
לי מתוך החדר הסמוך, בהטיית גוף לוליינית כשרגליו יוסתרו בחדר,
ורק גופו העליון יציץ אליי בשיני כחל ואף מטורזן.
את תעמדי חלקה ולבנה, אפילו בהזיותיי את לבנה, לא שחורה, עדיין
אני סימבולי להכרית.
את מסוגלת לעשות את המרחק. אני מברך אותך ברכות ושולח אותך
ממני בעטיפת צלופן אדומה לא רעה.
את מתרוממת על כריות אצבעותייך, שולחת לעברי מבט מלא חול,
מניחה לאיברייך להישמט כמגדל קלפים לא אחוז.
שיערך יעזוב את קרקפת המלוכה הירקרקה שלך, ייסוב בחדר המואר
באלומות כחול ויגיש עצמו אליי לאחר כבוד. אז נדע נחמה.