"אני יודעת עם מי אני רוצה לחיות, עם מי אני רוצה להקים בית
ולגדל ילדים. עם מי אני רוצה לחלוק את חיי".
המילים הללו עוד מהדהדות באוזני. אני זוכר אותנו יושבים שם על
הדשא אחרי נסיעה של יותר משעתיים. את הגעת מהדרום ואני מהמערב.
נפגשנו באמצע הדרך. ישבנו על הדשא תחת צילו של עץ.
אני זוכר את המבוכה שאפפה אותי כשהיא מהולה בגאווה וסיפוק.
אני גם זוכר שלא ידעתי מה לומר לך. מה לומר לי. פחדתי להתחייב,
לא ידעתי מה אני רוצה. עדיין לא ממש יודע.
כבר שנה שלימה אחרי כל הסיפור הזה בינינו. אבל את היית החלטית
מאוד. יודעת. בטוחה.
ניסיתי כל מיני תירוצים שאפילו אני לא האמנתי לעצמי. האמת היתה
הפחד, חוסר ידיעה. עדיין.
אבל את ידעת כל הזמן. כל השנים האלו יחד בלי שבכלל שמתי לב שאת
הולכת איתי כל צעד. כל ערב שנמשך עד הזריחה במדרגות ביתך על
מפתן דלתך, או בחדרך. בשיחות, בטיולים, בכל מקום תמיד, ידעת
שאת רוצה אותי. רק אותי.
"על כל השאר נתגבר", כך אמרת.

אני מקווה שאת עדיין יודעת מה את רוצה.
וגם בעלך לעתיד.
רציתי לאחל לך מזל טוב לארוסין.
בתקווה שאכן תתגברי.
על עצמך.
עלי.
אוהב, אולי,
אני.