בחלומי אני אדם שלם. לא מושלם, אבל שלם. מסוג האנשים שמקרינים
תמיד חיים. בחלומי אני חופשי ורגיש, מכיר ומתפתח. אני עולם
ואלפי ישויות שצווחות יחדיו בהרמוניה מושלמת של רגש. סיפוקים,
תסכולים, תקוות ואכזבות. בחלומי אני שמח ועצוב.
וכאן? קליפה ריקה? לא. אין חלל בתוכי. מלא בשר ודם ועשן. זמני,
אבל נצחי ולא משתנה. בשר ודם ובאמצע סרטן, סרטן המכרסם אט אט
את דרכו. כמו דם רותח מהאדמה, הוא מנסה לפרוץ החוצה. הוא אוכל
אותי מבפנים, ניזון על יישותי וחיי.
"אבא!" אני קורא, אבל הוא לא עונה. מהסס לרגע וממשיך בסעודה.
לועס ושולל ממני כל תקווה להיות נרגש אי פעם, לדעת כאב או עצב,
שמחה או אושר. אני איני קליפה ריקה אבל אני חסר תוכן, חסר תוכן
ורצון, חסר כוח לעשות כלום בנידון חוץ מלהדליק עוד סיגרייה
ולהאכיל את עצמי בכוח, לחנוק את עצמי בשקרים וחלומות של שלמות.
אה! הוא זורם עכשיו בורידי ולרגע, הכל מתקהה, נהיה אפרורי
ושליו. לרגע אחד אין לי צורך ברגשות והגבול בין החיים למוות
מטשטש, האויר מתחמם ואין לי ספק שהקיום הרחמי הזה, שפירושו לא
למות ותו לא, מספיק ואף מרצה.

אך יש סרטן בתוכי והוא גדל.