טוב קוראים יקרים, לאחר תגובה שקיבלתי החלטתי לכתוב סוף לסיפור
"רחוב הנביאים 278". ישבתי וחשבתי לי הרבה זמן על סיום, אבל לא
מצאתי אחד שהכי מתאים. אז לפניכם אני מעלה פה 3 רעיונות שהכי
אהבתי. אם בא לכם תגידו לי איזה אחד הכי אהבתם.הסיפור עצמו,
בכל אופן, נשאר ללא סוף לצערי. קריאה נעימה!

1.
לפניו היה חדר לבן לגמרי. באמצע החדר הנקי ומצוחצח עמד לו
שולחן לבן נקי ומצוחצח, ולידו ישבה מזכירה צעירה וחייכנית.
"שלום. איך אפשר לעזור לך?" אמרה וחייכה חיוק ענק וחמים.
"את האמת זה די מטומטם. קיבלתי מכתב שהיה כתוב בו..."
"אה! אז אתה עידו! תיכנס, תיכנס. אלוהים כבר מחכה לך בפנים."
ברגע זה עידו הגיע לשיא המתח וההתרגשות. עכשיו אלוהים? מה קרה
למלאכים? לאט לאט הלך לעבר הדלת. פתאום נעצר, ונזכר שהרי בימיו
בתיכון למד שלפי התנ"ך, מי שמסתכל ישירות על אלוהים מת. אז הוא
לא האמין בכלל בכל הספר הזה, אבל עכשיו, חשב לעצמו, הכל יכול
להיות הגיוני.
"אממ... סליחה. יש לי בעייה קטנה."
"אל תדאג אתה לא תמות כשתפגוש את אלוהים. טיפלנו בבעייה הזו
כבר." אמרה ודפקה עוד חיוך אחד אחרון.
איך היא עושה את זה? שאל את עצמו רגע לפני שלחק נשימה אחת
עמוקה אחרונה ופתח את הדלת.

בפנים ישבה לה אלוהים במין משרד שמזכיר את המשרדים של כל אנשי
העסקים העשירים, עם שולחן חום ענק מלא מגירות וכל מיני תמונות
של אמנים לא מוכרים על הקירות. אלוהים קמה מהכיסא הענק המסתובב
ואמרה לעידו:
"שב. תרגיש בבית."
עידו התישב. המחשבה היחידה שעברה בראשו היתה: וואו, אלוהים כזו
יפה. הוא אפילו שכח מכל הפחדים וההתרגשויות שהיו לו עד עכשיו.
"טוב בוא ניגש לעניין," אמרה. "אני צופה בך כבר די הרבה זמן
מפה ואני
חושבת שאתה בחור נחמד. אתה רוצה אולי לצאת איתי מתישהו?"
חוסר הבטחון של אלוהים קצת הפתיע את עידו, אך התשובה לשאילה זו
ידועה כבר לכולנו. לאחר הפגישה השנייה שלהם גילו עידו ואלוהים
שעניינים לא יכולים להסתדר ביניהם, כי אלוהים יותר מדי שתלטנית
ועידו לא אחראי מספיק.

2.
"מר אשכנזי!" עידו התעורר מדפיקה חזקה על שולחנו, עם תחושה
חזקה מאוד של דז'ה וו.
"א... אני ממש מצטער זה פשוט ש..."
"לא משנה עכשיו! אתה מבזבז לי זמן יקר מהשיעור. אבל אני מזהיר
אותך- עוד פעם אחת אתה נרדם לי ככה ואתה יכול מבחינתי למצוא לך
מורה חדש!"
"מצטער... זה לא יקרה שוב."
בתום השיעור ארז עידו את החפצים שלו והסתלק מהכיתה במהירות,
בכדי לא לחטוף מבטים עויינים. בדרך הרהר לעצמו על איך שהספיק
לחלום את כל זה בעשר דקות המסכנות שהצליח להרדם בשיעור. אבל את
האמת, אין פלא אחרי לילה כזה סוער עם יפעת.

3.
זה פשוט הכניס אותו להלם טוטאלי.
מעבר לדלת הוא ראה חדר, ובתוכו כעשרה אנשים לא מי-יודע-מה
גבוהים שהתרוצצו כמו מטורפים מפינה לפינה וצעקו לעצמם (או אחד
לשני) משהו. אם האנשים הרגילים המסכנים האלה נחשבים מלאכים, אז
אני בהחלט מאוכזב, חשב.
לפתע נהיה שקט וכל הקהל הפנה את מבטו כלפי עידו.
"חבר'ה. הוא הגיע!" צעק קול מהקהל ולפתע כל האנשים הקטנים
ספק-מלאכים החלו ללחוץ את ידו ולטפוח על שכמו ולברך אותו.
"אני מכיר אתכם מאיפשהו??" שאל עידו ברתיעה.
"אנחנו המלאכים של גן עדן," ענה אחד, שככל הנראה היה הנציג
שלהם.
"אתם מלאכים?! אז איפה הכנפיים והלבוש הלבן וההלה שלכם?" זהו,
כל הסיפור הזה כבר מתחיל להיות מוזר מדי, הרהר לעצמו.
"אהה זה. כל מי שרואה אותנו שואל אותנו על זה. זה ככה סתם
בסרטים. אבל מספיק לדבר על דברים לא חשובים. יכול להיות שזה
ממש יפתיע אותך, בגלל שזה לא מה שנאמר בתנ"ך, אבל בדיוק כמו
אצלכם בממשלה, גם למעלה בגן עדן יש בחירות לאלוהים. הן נערכות
פעם בארבע מאות שנה. עוד מעט מסתיימת הקדנציה של אלוהים,
ואנחנו חושבים שיש לך הרבה סיכויים לזכות באלוהות אם תרוץ."

"מה?! אתה עובד עלי!" היתה התגובה הראשונית של יפעת.
"אני נשבע לך ב... טוב אני נשבע לך זה מה שהם אמרו לי!"
"ואתה... מתכוון לרוץ??"
"אני לא בטוח. אני חושב שלא. זה חתיכת אחראיות את יודעת. כן,
אני חושב שאני אוותר על זה."

אך כמובן, בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לאחר שעידו שמע על
ה'הטבות' החליט הוא לרוץ, ואפילו זכה. לאחר שלושים שנה בתפקיד
אלוהים הוא הופרש על ידי המלאכים, בעקבות השואה השנייה והשריפה
הגדולה שהרסה את כל אפריקה.