הייתי מסוג אותן בנות ביישניות שמחייכות כל הזמן בתקווה נואשת
שלא יבחינו בי, יידברו עליי או יסתכלו עליי. אהבתי להיות
לבד... אף פעם לא הציק לי או הפריע לי באופן מיוחד הרעיון שלא
הוזמנתי לערבי הכתה המפורסמים אצל לימור שהייתה הילדה הכי
מקובלת בכתה. היה לי טוב. חייתי לי בתוך בועה של אופטימיות, של
חוסר וודאות ושל חוסר ניסיון משווע- בתחום החברתי הרומנטי
והמיני כמובן.
באותו יום מקולל שבו הוזמנתי לראשונה למסיבתה של לימור החלטתי
להתנער סוף סוף מתדמית החנונה המכוערת של הכתה. סחבתי איתי את
אימי וביחד נסענו לקניון הקרוב לקנות לי בגדים יפים למסיבה
הראשונה שלי. ומה כבר ילדה בת 13 מבינה באופנה??? אמא בחרה לי
שמלה לבנה שבה רקומים פרחים וורודים. "לא!!! זה עדין מידי
בשבילי! זה לא אני" אמרתי לאימי שכל כך חשקה לראותי בשמלה
הקצרצרה שעשתה את גופי כה נשי- יותר ממה שהיה. "קחי אותה! הגיע
הזמן שתתחילי להתנהג כמו אשה. אשה אמיתית". בטרם הספקתי להגות
עוד משפט אחד השמלה כבר הייתה ארוזה בתוך שקית והמוכרת הסתכלה
עליי בחיוך מזוייף ולחשה "תתחדשי".... כן בטח!!
באותו ערב אמא סידרה את שיערי המבולגן ושמה לי סרט וורוד שתאם
לפרחים הוורודים שהיו רקומים בשמלתי. כן. הייתי נשית.
כשהגעתי לביתה של לימור,כהרגלי,תחילה בהיתי בשלט על הדלת
"משפחת רחמים". צלצלתי בפעמון הדלת שמבעדה היה אפשר לשמוע את
קולות החברים מהכתה. הדלת נפתחה וממולי עמדה לימור- כל כך יפה,
כל כך בטוחה בעצמה... רציתי כל כך להיות כמוה רק לכמה שניות של
חסד. לפני שהספקתי להגיד"שלום" נטרקה הדלת בפרצופי ומאחור נשמע
קול צחקוקה של לימור שכל כך ייחלתי שייפסק בנעיצת סכין בגבה...
אויי כמה כאב לי.
ואז התחלתי ללכת, כולי בוכה ומייללת על מר גורלי. ולא רציתי
לחזור הבייתה. ידעתי כמה אימי תתאכזב וכמה ייכאב לה על כך
שהמליטה בת מבודדת חברתית כמוני.
הלכתי לפארק המרכזי, שם ישבתי פרק זמן מסויים. ובעודני מנסה
לעודד את עצמי בתירוץ העלוב של "גם ככה לא היו לי חברים לפני
כן. אז המצב לא השתנה בכלל"... הופיע מאחוריי נועם- תלמיד כתה
י"א שכל מי שהיה לו דגדגן בין הרגליים חשק בו בטירוף. נו
טוב... גם ככה הוא בטח לא יבחין בי. הוא בטח הולך לאיזה יזיזה
שלו לפרוק את עול היום. "למה את עצובה?". הקול הגברי שלו
שכנראה הופנה אליי הרעיד בי כל חלקה טובה בגוף. הרמתי את פניי
ובהיתי בו כאילו רואה אני רוח רפאים. וואווו.... כמה יפה הוא
היה. הקול הגברי שלו שוב נשמע והפעם הפיל אותי מתוך הענן עליו
ישבתי. "הלווווו?? את פה לבד?" ובידו נופף לי כאילו בחן האם
רואה אני או שמא עיוורת. "כן... ס'תומרת...לא ממש". כן. הייתי
שם לבדי. נועם התיישב לידי וחייך. התחיל לדבר איתי. לא ממש
הקשבתי לדבריו, רק הרעיון שנועם מנדלסון מדבר אליי ניתק אותי
מהמציאות.
עברו שעה ושעתיים ושנינו עדיין יושבים שם, גולשים לדיבורים
מלוכלכים על סקס ועל יחסים אסורים... פתאום התעורר בי החשק
להראות לכולם שאני לא חנונית! שאני הכי מפותחת ובוגרת בכתה!!
ובלי לשים לב מצאתי את עצמי במצב מאוזן כשמעליי נמצא נועם
מנדלסון הידוע. הדשא בפארק היה קצת רטוב. הרגשתי לא ממש נוח.
אבל... למי היה איכפת?? השעה הייתה כבר 2 וחצי לפנות בוקר ולא
נראתה נפש חיה ברחובות.
הרגשתי את תחתוניי יורדים אט אט ועוזבים את רגליי שבשנייה
נפתחו והפכו לשדה הקרב. כל הזמן רק חשבתי על כל החברים מהכתה
שבטח כבר הלכו לישון- כי הם ילדים קטנים, ואני הרי כבר אשה.
"איי!! אווץ'!! קצת כואב ומציק!!".... נו טוב.... כולם יודעים
שפעם ראשונה זה לא גן עדן... לא נורא. נועם היה מתחשב, אני
משערת.
נפרדנו בחיבוק ידידותי נשיקה קלה על הלחי שלא הנעימה את תחושת
הכאב בין הרגליים. הלכתי הבייתה. צעדתי כמו פינגווין כשעל
שמלתי הלבנה עם הפרחים הוורודים נצבע כתם אדום שהכיל את
תמימותי.
כשאמא פתחה לי את הדלת, ראתה את שיערי פרוע ואת שמלתי המוכתמת
שאלה מבוהלת כולה "מה קרה????" ואני אמרתי לה, כמעט בוכה:
"אמא, עכשיו אני אשה!! אשה אמיתית"