היה זה יום רביעי. אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול. יום
רביעי, יום של החופש הגדול, חודש אוגוסט, יום חם מהרגיל. היה
לי דיי משעמם. החלטתי שאני "אעבוד" על ידיד שלי (טוב כך חשבתי
שהוא) ב-icq.
פתחתי לעצמי icq חדש והחלטתי לקרוא לעצמי בשם אחר ולא בשמי
האמיתי. השם היחיד שעלה לי בראש באותו הרגע הוא "ליאת".
וכמובן הייתי צריכה למצוא לעצמי גם nick name, שבאותו רגע הדבר
היחיד שעלה לי בראש היה : want you. כמובן הניק קשור גם לזה
שעבדתי עליו, פשוט רציתי את ידיד שלי, אהבתי אותו. באותו רגע
שהוא נכנס ל-icq שלו, שלחתי לו הודעה: "היי שמי ליאת ואני
מאשקלון, ואתה?" חכיתי מס' דקות עד שהוא ענה לי, ופתאום ראיתי
שהוא החזיר לי תשובה..והנה הוא ענה לי שקוראים לו x (אני לא
ממש רוצה לנקוב בשמו) ושגם הוא מאשקלון. ואז הוא שאל אותי איפה
אני בדיוק גרה וציינתי שאני גרה במרכז העיר, אפרידר. הוא אמר
שהוא לא מכיר כי הוא עולה חדש והוא לא ממש מכיר את העיר,
וכשאני שאלתי איפה הוא גר, הוא ענה לי "אני גר במרכז קליטה
כלנית". ואני ידעתי טוב מאוד איפה זה כי אני נמצאת שם הרבה,
אבל אני לא מתכתבת בתור רוזי הילדה שהוא מכיר אלא בתור "ליאת"
הילדה שהוא לא מכיר.
דברנו והכל, ופתאום באה השאלה שציפיתי לה "את מכירה את רוזי?"
ואני, ליאת, שבעצם אני רוזי, אמרתי לו בשיא האדישות "לא, אני
לא מכירה אותה".
הוא אמר "זה בסדר אין צורך שתכירי אותה" "זה טוב מאוד, אני
עשיתי טעות שהכרתי אותה".
ברגע שקראתי את מה שהוא רשם פשוט הייתי ב:ש-ו-ק!!!
הבנדם שאהבתי, הבנדם שחשבתי שהוא ידיד שלי, פתאום גיליתי שהכל
שקר, שהעזרה שלי אליו הייתה לשווא, שהאהבה שלי אליו הייתה
לשווא, שהכל הייה לשווא...
באותו רגע דבר אחד משך את תשומת ליבי: זה שהוא מדבר עליי ככה
בפני אנשים אחרים. אז התחלתי פשוט לשאול על ה"רוזי" הזאת, והוא
ענה פשוט שרוזי היא סתם אחת ושהיא קרצייה, ושלא כדאי להכיר
אותה, ושאין לה חיים. אני כמובן (רוזי) הייתי בהלם שככה בנדם
שאני אוהבת(אוהבת מלשון אהבה.. רגש עמוק) מדבר עליי ככה. אז
סיימתי איתו את השיחה אמרתי לו "טוב היה נעים לי לדבר איתך אבל
פשוט אני חייבת לזוז. הוא כמובן אמר שהוא נהנה לדבר איתי (אני
בעצם עד עכשיו לא מבינה על מה הוא נהנה לדבר איתי שכן דיברנו
רק על רוזי, בעצם רוזי זאת אני.
אחרי היום הזה, הייתי מאוד עצובה, הרגשתי שכל עולמי חרב עליי.
הרגשתי פראיירית שכן תמיד הייתי זאת שעוזרת לו זאת שאכפת לה
ממנו, אבל מהרגע הזה שהוא דיבר עליי, כבר לא היה אכפת לי
מכלום, שנאתי אותו, הרגשתי רגש של "אוי כמה אני מצטערת על היום
הזה שהכרנו". חיכיתי עד יום שבת. אני לא יודעת איך החזקתי מעמד
עד יום שבת, אבל החזקתי. יום שבת, יום שהייתי בו דיי עצבנית כי
ידעתי שאני הולכת לעשות משהו שהייתי בטוחה שאני אצטער על היום
שעשיתי את מה שעשיתי. הדפסתי את מה שהוא ו"ליאת" (כמו שאתם
יודעים ליאת=רוזי) והלכתי למרכז קליטה בו הוא היה גר. כל הערב
הייתי מאוד עצבנית עליו. כולם הרגיעו אותי שם, כולם הכוונה כל
הידידים שלי והחברות שלי, אמרו לי "רוזי תרגעי את לא תצטערי על
מה שתעשי..."
השעה הייתה כבר 2.00 בליילה. החלטתי שאני דיי עייפה וזהו אני
רוצה ללכת הבייתה. אמרתי לכולם "זהו אני פורשת" הם אמרו לי "את
לא פורשת לפני מה שאת צריכה לעשות, את צריכה ללמד אותו לקח".
טוב הלכתי אליו לחדר בשעה 2.00 בלילה, לפנות בוקר כבר, ופשוט
הדפים האלה שהדפסתי על מה שהוא וליאת התכתבו... זרקתי לו אותם
בפרצוף. כמובן הוא לא הבין בהתחלה מה זה והתגובה הראשונית שלו
הייתה "מה זה?!?!" ואני כמובן לא עניתי לו, לקחתי את הרגליים
שלי משם ופשוט עזבתי את המקום..וכמובן הוא החל לרוץ אחריי,
ואני רצתי מהר ככל שיכולתי, אך ככל שהוא מתקרב, רגליי נחלשות.
עצרתי, כבר לא יכולתי יותר. ואז הוא בא! הלב שלי התחיל לפעום
בשיא העוצמה. כבר חשבתי לעצמי שאני אקבל התקף לב. הוא בא,
התקרב קצת ואז אמר לי "רוזי, מה זה?!" אני ואני אמרתי לו "תשמע
ליאת מהicq זאת פשוט אני, רציתי לעבוד עלייך, אבל אחרי שדברת
עליי ככה, כבר לא היה טעם לעבוד עלייך. אני חשבתי שאתה ידיד
שלי, חשבתי שאני גם ידידה שלך, אבל לא, כנראה שטעיתי, תודה רבה
לך, ויותר, אני מקווה שלא נדבר...שתינו שתקנו לרגע ואז הוא אמר
"רוזי, מה שעשית פשוט ילדותי, שכן אין לי זמן להתעסק עם שטויות
כאלה של ילדים קטנים." ושוב שתקנו, ואז אני כמו ילדה קטנה,
פרצתי בבכי, לא יכולתי לעצור את הדמעות, הן חנקו אותי בגרון אז
שחררתי אותן. ואז אמרתי לו "אתה לא תבקש סליחה...?" הוא ענה לי
"אני לא אבקש סליחה...את זאת שצריכה לבקש סליחה..." לקחתי את
הרגליים שלי ופשוט  עפתי משם. ומאותו הריב, עברו ארבעה ימים..
היה זה יום רביעי. יום רביעי חם, אוגוסט יום שגרתי למדי. פתאום
מודיעים בחדשות "פיגוע בירושלים" ואני כמובן ידעתי שבאותו יום
הוא נמצא בירושלים באותו מקום הפיגוע, וזהו, כבר התחלתי  לחשוד
שמשהו לא טוב קרה שכן הוא גם לא ענה לפלאפון ולהודעות שלי.
בערב, ראיתי בחדשות שהוא נפצע בפיגוע...תפסה אותי קריזה של
בכי, לא יכלתי לנשום, טוב שהתרופות של ה"אסטמה" היו לידי.
התקשרתי אליו והוא אמר לי " רוזי אני בסדר אל תדאגי לי, אבל
עוד דבר אני רוצה לומר לך:
אני מצטער...."