רותי תמיד היתה מסתכלת על סבא בהערצה. הוא היה קוסם, את ראשו
עיטר כובע חרוטי גדול בצבע כחול ככה עם כוכבי כסף קטנים
מודבקים עליו ופונפון כסוף בקצה. היתה לו גלימה כחולה כהה
ומנצנצת וספר כשפים ענקי שהיא אף פעם לא הצליחה להרים. הוא היה
חכם, חוץ מספר הכשפים שלו היתה לו ספרייה ענקית עם המון המון
ספרים על כל הנושאים בעולם. היו שם כל כך הרבה ספרים שהוא היה
חייב להעסיק מישהי מיוחדת שהיתה מנהלת רישום על כל ספר
שלוקחים, כדי שבמקרה לא ילך ספר לאיבוד. בסוף כל יום היא היתה
מסדרת למקום את כל הספרים שהחברים של סבא השאילו ממנו כדי שלא
יהיה בלאגן. רותי כבר לא יכלה לחכות עד שהיא תלמד לקרוא, כדי
שגם היא תקבל כרטיס אישי עם התמונה שלה, כמו כל החברים של
סבא.
סבא סיפר לרותי שלא תמיד היתה לו את הספרייה הזו. כמוהה, גם
הוא לא תמיד ידע לקרוא. אבל כל ספר שהוא רצה לקרוא הוא קנה
מכספי הקוסמות שלו ולאט לאט נאגרו בבית שלו המון ספרים עד שהוא
היה חייב לעשות כישוף שיקים בניין גדול בו סבא יוכל לשים את כל
הספרים.
סבא של רותי היה איש חברותי מאוד. בכל פעם שהוא היה לוקח את
רותי לספריה שלו הוא היה פוגש שם את כל החברים שלו ושואל אותם
מה שלומם ומה שלום הילד הקטן שלהם, וכמה חודשים עברו מאז
היומולדת של הילד החמוד וכל מיני כאלה שאלות. כי רותי ידעה
שסבא שלה איש מפורסם בישוב, כל הילדים אוהבים אותו. כל ההורים
מכירים אותו ומעסיקים את הקוסם שיעשה קסמים בימי ההולדת של
הילדים שלהם. סבא סיפר לרותי בסוד שהקסמים שהוא עושה בימי
הולדת זה סתם שטויות שלומדים בשנה ראשונה בבית ספר לקוסמים...
כל שולייה מתחיל כבר יודע בעצם איך להוציא שפן מכובע ולנחש
נכון איזה קלף הילד שהתנדב הוציא מהחבילה. את הקסמים הקשים
באמת לא מספיק ללמוד בתיאוריה בבית הספר, צריך ללמוד אותם מתוך
התנסות כשוליה. סבא סיפר לרותי שאת הכישוף שמקים בניינים הוא
למד מאיזה קוסם דגול אחד שרותי שכחה את השם שלו... אבל היא
יודעת שעכשיו הוא כבר לא חי. הוא ישן שנת נצחים, ככה סבא אמר
לה. הקוסם ההוא היה עייף מאוד במשך זמן רב... בזמן הזה הוא לא
עבד, רק ישב בספרייה של סבא וקרא כל היום, עד שכבר לא יכל לצאת
מהבית והיה נשאר לשכב במיטה ולנוח. הוא היה עייף.
אבל רותי לא זכרה ממנו הרבה... היא רק זכרה שלפני שהפך להיות
איש עייף הוא היה מבקר אצל סבא הרבה ומביא לה סוכריות קסומות
שבודקות כמה אתה אמיץ. אתה צריך לסבול את הטעם החמוץ במשך כמה
דקות ורק אז אתה זוכה למתיקות שמסמלת לך שעברת את המבחן. היא
גם זוכרת שאחרי כל פעם שהיא היתה עוברת את המבחן הקוסם הזקן
היה אומר לה שכשהיא תהיה גדולה היא תהיה שוליה מצויינת בשביל
סבא.
רותי, שהיתה כבר בת 5 וחצי, לא יכלה לחכות עד שכבר "תהיה
גדולה". היא מעולם לא הבינה בדיוק באיזה גיל היא כבר נחשבת
גדולה, אבל אמא כל הזמן אמרה לה שהנה עוד מעט רותי תהיה ילדה
גדולה ותלך לבית הספר, ורותי קיוותה שכשהיא תתחיל ללמוד בבית
הספר סבא סופסוף יקח אותה להיות השוליה שלו.

רותי כבר שנתיים לומדת בבית הספר אבל היא עדיין לא שולייה. היא
התאכזבה לשמוע מסבא שרק כשהיא תהיה בת עשר היא תוכל להתחיל
ללמוד קוסמות והיא כבר לא יכולה לחכות.
לקרוא היא כבר יודעת. המורה שולחת אותה ואת חבריה מידי פעם
לספריה של סבא לקחת ספרים כמו "קופיפו" ו"צ'יפופו" ואחרי שהם
קוראים אותם הם צריכים לספר עליהם בכיתה.
רותי כל פעם צוחקת מחדש כשהמורה קוראת לספריה של סבא "הספריה
הציבורית". כבר כמה פעמים היא ניסתה להצביע בכיתה ולתקן את
המורה אבל אחרי הפעם השלישית בה המורה לא הסכימה להודות
בטעותה, רותי הפסיקה להצביע. היא לא צריכה שכולם יאמינו לה
שסבא קוסם אמיתי והוא עושה קסמים אמיתיים ולא סתם טריקים
פשוטים... מה שחשוב זה שהיא יודעת את האמת.

נפלו לה כבר שבע שיניים, לרותי. ובכל פעם שהיתה נופלת לה שן
היא היתה מוצאת סוכריה מתחת לכרית. סבא אמר שזו מתנה מפיית
השיניים, אבל רותי כבר ילדה גדולה והיא יודעת שפיות קיימות רק
באגדות. עד כמה שהיא אוהבת את סבא (והיא אוהבת אותו המון!!!
היא תמיד  מראה לו כמה בכך שהיא מניפה את ידיה לצדדים ומרחיקה
אותן אחת מהשניה הכי רחוק שאפשר!), היא בטוחה שסבא סתם אומר לה
על הפייה כי לא נעים לו להודות שהוא זה שנותן לה את הסוכריות.
הרי אמא תמיד כועסת כשסבא מחלק לרותי ממתקים... אבל אמא אמרה
לרותי שהפעם זה לא סבא. סבא כבר עייף מידי בשביל זה.
באמת בזמן האחרון סבא כבר לא עשה קסמים בימי הולדת של ילדים.
הוא רק ישב בספריה כמו הקוסם הזקן שהיה נותן לרותי את הסוכריות
הקסומות וקרא. סבא אהב לקרוא, רותי ירשה את זה ממנו. וכמו
הקוסם, לאט לאט סבא הפך להיות איש עייף ולהשאר בבית, במיטה. זה
לא מנע מרותי להמשיך ולבקר אותו כל יום אחרי בית הספר ולספר לו
מה הם למדו.
סבא היה מקשיב, מהנהן בראשו ולפעמים נרדם באמצע הסיפור אבל
רותי סלחה לו, כי היא ידעה שבעוד כמה דקות הוא יפקח את עיניו
והיא תמשיך לספר לו על בית הספר שלה. הוא תמיד התעורר. תמיד.
עד היום שהוא כבר לא התעורר עוד.

אמא אמרה שסבא ישן שנת נצחים ורותי לא אמרה כלום. היא פשוט רצה
לספרייה והתחבאה שם בין המדפים. רותי ידעה שהיא כבר לא תהיה
שוליה של קוסם לעולם.