מכירים את ההרגשה הזו שאתם לבד בעולם ? כאילו במקום הלא נכון
בזמן הלא נכון? שהדברים המשיכו הלאה אבל אתם פספסתם את הרכבת?

רק מסתכל סביב והכל שומם ואין מה לעשות, רק את זמזום הצרצרים
אני שומע... אכן הרגשה לא נעימה. הסלולארי של כולם לא זמין, רק
אני כמו זאב בודד שנימצא מחוץ לטריטוריה שלו הולך ומסתובב לי
בבסיס.
עצב, ריקנות, בדידות, הן רק מילים שאף אחת מהן לא ממש מגדירה
את ההרגשה המוזרה הזו.
לבד לבד ללא מישהו שאוהב ומתגעגע לחזור איליו.
אני מניח שזה כל כך מוזר כי זה אינו מצבו הטבעי של האדם.
אבל תמיד אומרים :"Every thing happens for a reason"
אני יושב וחושב אולי זה אני ? אולי אני שוב מחפש את הדברים
האלה (אהבה, אושר ללא בדידות) במקומות הלא נכונים? אולי אני
צריך לחפש בתוכי?

שוב עולות השאלות איפה למה כמה איך מתי .... וחוזרים לבדידות
הנוראה.
אולי היא כל כך נוראה כי אני פוחד להיות עם עצמי?
או אולי כי הדברים שאני אוהב פשוט חולפים מין עולם ואין לי עם
מי לחלוק אותם?
אולי געגועים לחברים ישנים שלא שמעתי מהם שנים?
שאלות שאלות ועוד שאלות... מספיק!!!
מתי ייגמר? אולי השעות יצלצל ואני יתעורר? כמו חלום בלהות רק
שאני ער!!!
ועכשיו כמו שאומרים השקט בא אחרי הסערה, העניינים מתחילים קצת
להתבהר ואני מתחיל להירגע ולחשוב בצלילות.
יושב ומתסכל על שורת נמלים שעובדת בתזמון מפלי וחושב עד כמה
החיים שלהם פשוטים ללא מחשבות מיותרות. אבל זה מה שמבדיל אותנו
משאר החיות לא??
כמו כן לאט לאט אני מתחיל להתעייף מפהק מספר פעמים ושם לב
שהגיע הזמן ללכת לישון.
לילה טוב.