לילד המטומטם הזה שאני הכי שונאת בעולם, יש שתי אחיות, שתיהן
גדולות ממנו. והם גרים לבד. בלי ההורים שלהם. הם שכנים שלנו,
והרבה פעמים חשבתי לעצמי, איך לעזאזל זה לגור לבד, בלי הורים.
בטח הם עושים שם כל הזמן מסיבות, חבר'ה עד הבוקר, נרגילה,
סיגריות, זרוקים כל היום, בלי שמישהו יאמר להם "תסדרו את
החדרים!", "הולכים יום שבת לסבתא...", "תכינו שיעורים!", "לכו
לבית ספר". רק הם אחראים על עצמם. בלי יותר מדיי חרא מסביב.
לילד המטומטם, האינפנטילי, הקטנוני והשחצן יש עיניים כחולות-
אפורות, שיער שטני בהיר, והוא טיפה יותר גבוה ממני.
הילד המטומטם הזה כל כך יפה שזה כבר כואב... שמו צחי. אוף הוא
כל כך מעצבן. כל פעם שאני עוברת מול הבית שלו הוא צורח לעברי,
ממלמל מילים שקשה להבין. פעם אחת הוא עבר על ידי עם איזה חבר
שלו, לא פחות מפגר ממנו, הביט בי, וצרח "נירית, תורידי ת'זבל!"
תוך חיקוי לא מוצלח של אמא שלי. כאילו צוחק עליי שלי יש הורים
ולו אין.
כשהיינו קטנים, ושיחקנו ב"שבויים" בשכונה, הוא תמיד היה זורק
עליי את הכדור.
כשגדלנו, והוא הגיע לכיתה שאני למדתי בה, הוא תמיד העיר לי
שאני מתחנפת למורים.
כשהגענו לבגרות הראשונה, ואני ישבתי וחרשתי לקראתה... הוצאתי
ציון מגן 80. הוא הוציא 95. ותמיד הזכיר לי שהוא אף פעם לא
למד. אפילו לא עבר על המחברת.
ולו אין הורים, ולי יש.
כשסיימתי את כיתה י"ב בהצלחה, הוא הצליח יותר.
למסיבת גיוס שלו, הוזמנתי להפתעתי... לא יודעת אם שמחתי או
הצטערתי על כך. אבל בכל זאת הלכתי.
נכנסתי לבית שלו. ראיתי מהחלון הקטן שעל יד המטבח שאין אף אחד
שמסתובב עם תחתונים אז לא היה לי צורך לדפוק בדלת, או לבקש
אישור כניסה. עליתי לחדר של צחי, הוא עמד מול המראה כמו כוסית
שמחכה לאביר חלומותיה, וסידר את הקוצים השטניים המעצבנים שלו.
"היי?" חיכיתי ליחס.
"היי קופה." הוא בירך אותי. פשששש.. אחלה קבלת פנים. איך שאני
לא סובלת אותו. הבטתי בו, בחנתי כל מילימטר בפנים היפות
והעדינות שלו. הוא נראה כמו מלאך. לא יודעת אם נפגעתי מברכת
השלום שהוא החליט לברך אותי בה, אבל בכל אופן לא ייחסתי לה
משמעות, או שלפחות לא החצנתי את זה. "אני רואה שאני הראשונה
שהגיעה, מה קרה? החברים הטובים הבריזו לך?!" שאלתי, מקווה שזה
איפשהו יעקוץ אותו.
"לא, הם הלכו לרגע, לקנות כמה בקבוקי וודקה." הוא ענה לי תוך
כדי שהוא מביט בעצמו בגאווה. "אני חתיך נכון?!" סוף סוף הוא
הסתובב אליי, אני נשענתי על הספרייה שלו. מה להגיד לו?! שהוא
נראה פיצוץ? למה מה קרה? הוא שם לב בכלל שלבשתי את השמלה הכי
יפה שלי לכבוד המאורע..? "אתה חמוד כמו תמיד." לא יכולתי למנוע
מעצמי להחמיא לו. אחרי הכל זאת מסיבת הגיוס שלו... "דווקא
רציתי לומר לך שאת נראית נפלא היום" הוא לחש, כאילו לא החליט
אם הוא רוצה שאשמע את זה או לא.
אני לא יודעת מה פתאום גרם לו להשתנות כל כך, אולי העובדה
שמחרתיים הוא מתגייס, עולה על הירוק, אומר שלום לקסטרו מן
ושלום לקוצים השטניים המטריפים האלה...
"צחי, יא זונה! הבאנו את הוודקה." פתאום נשמעה טריקת דלת
וצעדים כבדים במדרגות הבית.
"הנה הם.. חזרו, אל תבהלי." צחי ניסה להרגיע אותי, לא שזה עזר.
הם ממש ברברים...
הייתי שם בחורה אחת בין עוד שבעה בחורים. "צחי מה המצב גבר?!
מתגייס מה? יזיינו אותך שם בטירונות."
שאל אותו אחד החברים שלו, דווקא המכוער מביניהם. "עזוב אותך
אחי, בסה"כ קצת לרוץ, קצת לירות שם בכמה ערבים מזדיינים..."
צחי ניסה לשמור על קור רוח, למרות שראו עליו שכואב לו... שהוא
מפחד.. שהוא... לא יודעת איך להסביר, אולי בגלל שאני לא מכירה
אותו כל כך טוב.
"אה, דרך אגב, זאת נירית... נירית, אלה החברים החולים בראש
שלי." חייכתי אליהם, ורציתי לומר להם 'שיו, אתם כל כך ערסים
שזה מפחיד... איכס, וגם יש להוא עם השחור שאני לא יודעת איך
קוראים לו- יותר מדיי ריח של אפטרשייב שזה כבר דוחה..' רציתי
לומר עוד הרבה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי פולטת רק "נעים
מאוד". "וואי צחי, חתיכת כוסית תפסת לך פה אה?! מה את החברה
החדשה של צחי?" אחד מהחברים של צחי שאל אותי, הוא לבש חולצה
בצבע ירוק זית וג'ינס משופשף..."שתוק כבר! יא חתיכת מזדיין.
זאת בחורה! לא כלבה. איך אתה מדבר על ידה?!" צחי יצא להגנתי,
ואני בתגובה, רק בלעתי את הרוק והמשכתי לזוז באי נוחות. הבחור
השחום עם החולצה הירוקה-זית הסתכל עליי כמתנצל. "לא, זה בסדר.
אני וצחי לא חברים. סתם שכנים... שכנים טובים." אמרתי, כאילו
לא הייתי עדה לכל מה שהלך פה לפניי כמה שניות.
שכנים טובים? אני וצחי? למה לא נראה לי?! הרי מהרגע שהוא עבר
לשכונה הוא רק מציק לי, ומנסה להוכיח לי כמה שהוא יותר מוצלח
ממני... אה אופס.. שכחתי.. ולו עוד אין הורים, ולי יש. צחי
חייך בסיפוק. "טוב יאללה מה נתקענו כאן? בואו נרד למטה." צחי
זרק, ותוך כמה שניות כולם כבר היו בקומת הקרקע של הבית של צחי,
בסלון.
"בא לכם לעשות סיפתח על הוודקה?" זרק שם אחד מהחברים.. "כן כן,
לפניי שכולם יבואו וייפלו על הוודקה" מישהו מהם הסכים. אף פעם
לא שתיתי וודקה, ובכלל משקאות אלכוהולים הם מחוץ לתחום בשבילי.
חוץ מקצת יין בערב יום שישי ובהבדלה של יום שבת, יודעת מה?
אולי גם קצת יין בחתונות של קרובי משפחה. צחי פתח את בקבוק
הוודקה במקצועיות, הוציא כמה כוסות ושלושה בקבוקים של ספרייט
"שלא יידפק לנו המוח" ככה הוא אמר. הוא מזג כוס אחת. "זה
בשבילי, כי מחרתיים אני מתגייס ואני צריך להנות..." הוא שתה את
הכוס בכמה שלוקים ולא נראה כאילו הוא סובל מזה... "ועכשיו אני
רוצה לתת את הכוס השנייה לנסיכה שלי, נירית..." הוא הגיש לי
כוס עם נוזל שקוף. בהיסוס לקחתי את הכוס מנסה להבין מה לעזאזל
הולך כאן. אני בבית של צחי ב"מסיבת גיוס" (עאלק מסיבה אנחנו
בידיוק 8 אנשים...) , לובשת את השמלה הכי יפה שלי, נמצאת עם
עוד 6 חברים של צחי, שחושבים משום מה שאני וצחי חברים, צחי
קורא לי "נסיכה שלי", ואני בעוד בידיוק כמה שניות עומדת לשתות
כוס וודקה.. מה קורה לי?!
לקחתי את הכוס מהיד החמה של צחי, לקחתי שלוק ראשון... אוף זה
מגעיל. וזה בוער בגרון. אבל רציתי לשתות הכל. שלא יראו שאני
איזה חננה מטומטמת שכל היום חורשת לבגרויות (ובסוף מקבלת ציון
מגן 80) וגם שלא ייראו חס וחלילה, שלי יש הורים ולצחי המטומטם
אין. למה ההורים אצלי נתפסים כגדר חשמלית להכל?! למה העובדה
שיש לי הורים שיבקשו ממני עזרה בעבודות הבית, אומרת שאני לא
מנסה כלום בחיים שלי. בטח לכל החבר'ה של צחי אין הורים, כמוהו.
בינתיים, מהרהרת במחשבות, אני קולטת את הכוס וודקה שלי ריקה.
שתיתי הכל ואפילו לא הרגשתי. צחי מזג לי עוד, כולם שתו הכל עד
הטיפה האחרונה. וגם אני.
נשכבתי על הספה הכחולה של צחי. לא חושבת על כלום, מביטה בילד
השחום עם החולצה בצבע ירוק זית. בוחנת כל מילימטר בו, בידיוק
כמו שעשיתי עם צחי כשרק נכנסתי לחדרו. אוי, הוא כל כך מכוער.
צחי עמד על ידו... איזה הפכים. "תגיד, הנסיכה שלך גם יודעת
להזדיין?!" שאל השחום בעל החולצה ירוקה זית את צחי. ואני
התפוצצתי מצחוק, אני? נסיכה? מזדיינת?! "צחי לא יודע" אני
אומרת תוך ציחקוקים מהספה.
"אבל הוא יכול לנסות..." המשכתי. מה שבטוח זה שלא חשבתי באותו
רגע. אחריי שלוש כוסות גדולות של וודקה ועוד כל מיני משקאות
אלכוהולים שאין לי מושג מה שמם. נראה לי שהביאו לי משקה בשם
בנג'י, וטעמתי גם חצי כוס של לונג היילן, עמדתי להקיא... "גם
אני יכול לנסות?!" שאל אותי השחום עם החולצה בצבע זית. צחקתי
לו בפנים. "לא! אתה מכוער!!!" צרחתי כאילו אני מאשימה אותו.
כולם שם היו חצי שיכורים, חצי מסטולים... ואני מנסה להבין איפה
אני נמצאת.. אבל כבר לא אכפת לי. כן כן אני נמצאת במסיבת גיוס
של צחי, השכן, והוא מתגייס מחרתיים... כן כן, ואני כוסית. ואני
יפה. וצחי חתיך, הוא פצצה. הוא נראה פשוט כמו מלאך. אה אופס..
אבל אני לא בליגה שלו, יש לי הורים. יש לי מחסום שאומר לי מה
לעשות. יש לי שני אנשים שגרים אצלי בבית, שנותנים לי פקודות,
וכשהייתי בתיכון הם אפילו העירו אותי לבית ספר. אני? צינית? מה
פתאום.... יה רייט... מסיבה, כן אני במסיבה...
לא יודעת איך זה קרה, אבל בבוקר מצאתי את עצמי במיטה של צחי,
לצידו של צחי, החתיך... והוא ישן.
והיתה לי בחילה. מסיבת גיוס? מסיבת גיוס לצחי?!...
קמתי בזינוק מהמיטה של צחי, לקחתי את הבגדים שלי. ירדתי
לסלון... שם מצאתי את שאר החברים שלו, רדומים. אחד על השני.
חזרתי הבייתה. השעה היתה שמונה בבוקר. אמא היתה במטבח, שתתה נס
קפה. "היי אמא" זרקתי והמשכתי בדרכי לחדר. מתה לישון. בקושי
זוכרת את מה שעבר עליי אתמול. הכל היה מעורפל לי. "ניריתו'ש,
איך היה אצל צחי?" אמא שאלה פתאום. "הא? צחי.. בסדר. הוא
מתגייס מחר, אמא..." אמא הסתכלה עליי במבט מלא פליאה.
"מתגייס?! צחי?! מתי סיפרו לך את זה?" אמא שאלה. "מה מתי סיפרו
לי?! אתמול היתה מסיבת הגיוס שלו..." אמא משכה בכתפייה.
"רגע... אמא... מה קרה...?" שאלתי, מבולבלת. "את צחי לא
מגייסים...." היא אמרה. "מה זאת אומרת לא מגייסים אותו? ואיך
את בידיוק יודעת את זה?" שאלתי.
"אחותו סיפרה לי שהוא נלחם עם לשכת הגיוס כדי שייגיסו אותו.
היא פנתה אליי כדי שאני אדבר עם אבא, כי יש לאבא קשרים בצבא,
שיוותרו לו על הסעיף נפשי, הוא פטור משירות צבאי בגלל פרופיל
21 על סעיף נפשי. מסתבר שהוא מתגעגע מאוד לאמא שלו, עד כדי כך
שניסה להצטרף אלייה כמה פעמים..." אמא אמרה בנשימה אחת,
ונאנחה. "מתגעגע לאמא שלו הא? איפה אמא שלו?" שאלתי בתמימות.
"אחריי שאביו של צחי עזב אותם כשהם היו קטנים, האמא התאבדה
לפניי הרבה שנים..." אמא נשמעה מהוססת, האם לספר לי או לא..
כן כן... מסיבת גיוס לצחי... ולצחי אין הורים.. ולי יש... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.