ביום כיפור האחרון זה עבר כבר כל גבול. החלטתי שאני מסביר לה
בדיוק איפה היא עומדת, ומה אני חושב עליה. בערב ביקשתי שהיא
תקפוץ אלי. היא הגיעה, וישבה על המיטה שלי, מנסה כרגיל לפתות
אותי, לשחק את המשחק שלה. אבל הפעם לא יכולתי יותר. תפסתי אותה
ככה בזרועות, מתחת לכתפיים וניערתי אותה היטב. "תקשיבי לי, אני
אומר לך שאנחנו צריכים לדבר".
היא לא התרגשה. היא תמיד רוצה לדבר. השיחות הן השטח שלה. רק תן
לה שניה לפתח מחשבה מסודרת והיא קולחת ושנונה. עוקצת ויורה.
הרי בסוף תמצא את עצמך מבין שאין לך כל סיכוי להעמיד אותה על
טעות. אוטוסטרדה, הבחורה הזו. היא מחליקה במורד ההגיגים, כאילו
היא גולשת סקי מיומנת, שמנתבת את המגלשיים בזהירות מכל הבורות,
אוספת דגלים, קופצת פה ושם, ומגיעה לקו הסיום כמנצחת. מביסה.
היא הרגישה כמו שחקן ליגה שמישהו מהשכונה התערב איתו על משחק.
בלי להתרגש אפילו קצת, לקחה טוסיק אחד ממני ונשענה על הקיר.
"דבר", אמרה והוציאה סיגריה מהתיק, "אני מקשיבה". לא הזיז לי
שלא מזיז לה. או יותר נכון, לא רציתי לבזבז את להט הדיבור שלי
על האדישות שלה, רציתי לשמור אותו כדי לנצל אותו על המועקה
שהצטברה אצלי, על מה שתככתי לומר לה היא הדליקה סיגריה.
"תגידי, שמת אי פעם לב לכך, שבעייניך כלום לא מוצלח?! זאת
אומרת, נכון, לפעמים יש קצת אור, אבל מסביב נע
טפת בשחור. הכל
לא טוב לך, או פשוט לא מספיק, ואחרי כמה זמן, זה כבר לא מצחיק.
כל הזמן מעירה, מתקנת אנשים, נותנת הצעות על כל מיני דברים!
הכל את יודעת יותר טוב! מה ללבוש, איך לדבר, מה לחשוב... איך
צריך לנהל את המדינה, ואת המשרד שלי בצבא, ושל המפקד שלי
כמובן, ועל המוזיקה הערת כבר מזמן. על הממשלה יש לך רק
טרוניות, וכל דבר שקורה- פשוט 'לא יכול להיות'. אולי גם היו
מסכימים פה ושם לו רק אמרת זאת גם לאוזנם.
"וזה מתחיל בקטן, הכל 'בושה וכלימה', כמו איך אני אוכל, מתי
ומה. כמה השמנתי. למה אני לא יוצא. ממה נעלבתי ומה אני רוצה.
למה אני מעליב אותה, זה לא היה במקום. למה שתקתי לו, 'תנהג
אחרת במקום'. את צדה אותי, אני קורבן אבוד. האינסטינקטים אסון,
ההומור סתם רדוד. חלוקת הזמן, היא טיפשית וספונטנית. ולמה
קניתי את זה, יש בבית. למה הראש שלי כזה מקובע, ו'תפסיק להיות
כל כך מרובע'. ירדת על הקשר שלי עם ההורים, על החברה שלי,
ובכלל חברים. את מתקנת אותי תוך כדי נהיגה, ועל הסקס כשאני
בתוכה. תצא, תמצה, תרצה, תתרצה, תפצה, תחצה, תיצא, תלצה."
"די את חייבת למתן את התופעה, הערות יתקבלו, אבל במידה."
ביקורת הסתכלה עלי במבט חודרני, וחתכה באדישות את תוכי. כן,
הביקורת שלי, יושבת מולי, ושומעת ממני שאני לא יכול שהיא מוצאת
פגם בהכל. ממש בהכל. היא קמה, פתחה את החלון והסתכלה החוצה.
מרוב ההתרגשות לא שמתי לב שהיא שוב מעשנת. ועוד לידי, בחדר
סגור. לא יודע איך לא נחנקתי קודם.
האדישות שלה עכשיו כבר הטריפה אותי לגמרי. לא אכפת לה מכלום.
היא מסתובבת ושולפת ברגע "אז מה, עכשיו אתה כבר מבקר את
הביקורת שלך, הא?". ברגע אחד הבנתי שאני שוב עושה את זה.
התעליתי על עצמי הפעם. היא שוב ניצחה. שכבנו.
