כנראה שזה החודש הכי ארוך שהיה לי בזמן האחרון.
נסעת בשני לחודש. עכשיו השלושים ואחד. אם מתעקשים על הפרטים,
אז טכנית אנחנו ביוני, כי אחרי חצות. מה שחשוב הוא שאתה חוזר
בשני ביוני, שזה עוד כמה שעות.
איזה חודש קשה עבר עליי.... מהרגע שנסעת, הרגשתי שהפכתי שעון
חול ענק, שהולך ואוזל בו הזמן, מה יקרה כשייגמר החול? בשבועיים
הראשונים היה לי מאוד ברור שאני סופרת אחורה את הזמן לרגע, או
ליום שתחזור, וננסה להמשיך מאיפה שהפסקנו. הזמן עבר באיטיות
מרגיזה, העבודה בצבא נראתה כמו תפאורה לזמן המת בעלילה. ואיזו
עלילה זאת הייתה- כל הפרטים היו כמו בספר טוב, עכשיו רק צריך
להחזיק את הקהל עירני עד שתחזור. עכשיו זה הזמן הכי קשה- יום
שישי בערב. כולם יוצאים, נפגשים, עושים דברים, ורק אני פה.
סופרת שבתות. ידעתי שיש לי ארבע שבתות לחכות. הראשונה היתה קלה
יחסית- הייתי עוד בהיי מהזמן שלנו ביחד. הריח שלך עוד היה
עליי, וחודש נראה לי כל כך מעט לעומת מה שהרגשתי. לא יודעת איך
קוראים להרגשה של להיות לא מנוצח על ידי היומיום או על ידי
העובדות. נראה לי שזה סימפטום של התאהבות, אבל אני נמנעת
בכוונה מלהשתמש בשורש הזה. הוא חד מדי לגביי. מה גם שאף אחד
מאיתנו לא הזכיר אותו עד עכשיו, אז למה להתחיל דווקא בסוף עם
הקלישאות? השבועיים הראשונים התמלאו בזה שאני הייתי צריכה
לעדכן את האנשים החשובים לי בהתרחשות האחרונה והמסעירה בחיי.
הצורה שבה סיפרתי, הברק בעיניים עזרו לי לחיות בתחושה המתוקה
שזה עוד חי ומתחדש, אפילו שהלכתי לישון בתור הבנאדם שהכי זקוק
בעולם לחיבוק. אחרי שלא שמעתי ממך גם בשבת השנייה שהייתי בבית,
ממהרת לפתוח את האי- מייל, רק כדי לגלות שמאז המכתב ההוא לא
התחדש כלום, כנראה שאז התחילה ההתפקחות. בלי בכי או דרמה, סתם
הכרה שקטה ואיטית שאתה איתה, ולי נשאר מכתב, שקראתי שוב ושוב,
כי לא היה משהו אחר ממך להחזיק קרוב אליי.
השעות הכי קשות היו בשבועות, שהיה חג מקסים, עם כל הטקסיות של
הקיבוץ. ניסיתי לשלב אותך בחג איתי. משחק מטופש שבטח עוד אנשים
משחקים- נדמה לי למבוגרים. בערב השתכרתי קצת, וישבתי לכתוב לך
את הסיפור. חשבתי שבאמת מצאתי את הסוד להחזיר אותך אליי.
האלכוהול בלבל אותי, והאשליה שעוד רגע יגיע ממך מכתב או טלפון
היתה מציאותית. זאת אני שלא הייתי.
השבוע שיניתי גישה. כששמעתי אנשים מדברים עלייך, על התפקיד
שאתה חוזר אליו ומתי תתחיל אותו, הבנתי שזה נגמר. אתה כבר פה
בחזרה מבחינת רובם. מבחינתי לא נשאר כבר כלום כמעט מהמתיקות
הנפלאה שהציפה אותי כשהיינו ביחד. שעון החול שלי התהפך- אני
יודעת שיכולתי להעביר את הזמן הזה באשליה שאני עוד סופרת שעות
עד אלינו, אבל ברור לי שזה מרוץ הפוך. אני מנסה שההמתנה לא
תגמר. כי כשהיא תגמר זה יהיה אני לבד שוב. אבל לא לבד כיף,
מהול בציפייה ליום אחד בתחילת יוני, אלא הציפייה העצובה שיש
לאנשים שישנים לבד. כשלמי שאתה מחכה לו אין פנים, ובטח שלא זמן
הגעה משוער לתוך חייך. הימים עוברים שוב בתור נושא, ולא בתור
תפאורה לזמן אחר שהאדם המיוחד לך יחזור למקום הנעים לצידך.
אני יודעת שזה נגמר, וזה כתב ההגנה שלי על עצמי. שאף אחד לא
יוכל להגיד לי "אמרתי לך" חוץ ממני. יש שיר של וויה קון דיוס
שנתקע לי בראש השבוע- we're heading for a fall. אתה יודע,
ואולי לא, שמוזיקה מצליחה לבטא אותי במעט הפעמים שאני לא
מצליחה לבד. דמיינתי איך אני צורבת לך דיסק עם כל השירים
שהזכירו לי אותך בזמן שלא היית. אומרים שיש תקופות בחיים שכל
שיר שאתה שומע ברדיו מתקשר למצב הנפשי שלך. אני יודעת שזה לא
המקרה, כי היו שירים מאוד ספציפיים שגרמו לי להתגעגע במינון
גבוה מהרגיל. אין ספק שיש כמה ששמענו ביחד שיזכירו גם לך משהו,
בעיקר שיר הנושא. אני עוד מתלבטת בין- so far away from me של
דייר סטרייטס, למרות שהוא קצת שמח מדי לדיסק שלי, בגלל זה
כנראה שthe sound of silence של סיימון וגרפונקל ייקח את
הבכורה.השיר הבא יהיה perfect day. שמעתי אותו השבוע ורציתי
אותך קרוב-
"Such a perfect day, I'm glad I spent it with you"
או יותר חזק מזה- "You made me feel I was someone else,
someone good" .
הסתפקתי בלהתקשר אליך לפלאפון ולנתק אחרי שני צלצולים. הקטע
המוזר היה שהתקשרו אליי בחזרה מהמספר שלך. לא עניתי.
מה עוד אני יכולה לספר לך? זהו בערך. החיים פחות או יותר
התנהלו בשגרה שהם אמורים, ומהצד כנראה שלא נראיתי מדוכאת או
עצבנית הרבה יותר מהרגיל. חוץ מהמקרים שתיארתי לך קודם.
זוכר שסיפרתי לך על שיחה שלי עם תומר, שבה אמרתי לו ש"ביום
שנפסיק להאמין באהבה לא יהיה למה לקום בבוקר"? אז לא הפסקתי
להאמין בה. היא סתם מתעתעת בי ומטלטלת אותי בדרכים הרעות שלה.
ולמה שזה שווה- תמיד יש סיכוי אחד למיליון שאתה קורא את המכתב
הזה איתי, וזאת עוד הוכחה לכמה היא באמת מופלאה.
נשיקות, אני.