רגע לפני המסע לפולין, מסע שכזה - בארץ זרה, במקום קר ומנוכר.
במקום בו קבורים אבות אבותיי סביי וחיי. ומדוע חיי? כי כבר
נאמר שאדם בלי עבר הוא אדם בלי עתיד. אני מרגישה שכאן טמונה
עצם קיומי.
רגע לפני עולות בי תהיות -
איך אוכל לעמוד על אדמה בה עמדו מרצחים בפנים קרות ורצו להשמיד
את עמי? איך אוכל לשהות במלונות ובבתי הארחה שאולי 60 שנה קודם
לכן עמדה בדיוק במקום זה ילדה יהודייה חסרת אונים ומפוחדת מנסה
להימלט מידי הצורר הנאצי?
איך אוכל לשטוף את הדאגות וקשיי היום-יום במים החמים, הזורמים,
המרגיעים כאשר ישנם את אלו שחודשים עברו וטיפה של מים לא נגעה
בשיפתותיהם היבשות, הסדוקות, וגם אילו נגעה בהן צרותיהם לא היו
נשטפות. לעולם לא היו נשטפות.
איך אוכל למלא את פי צחוק ושמחה על אדמה שמבכה בכל יום ובכל
שעה את אפר האנשים שנרצחו בדמי ימיהם על לא עוול בכפם?
ואיך אוכל... איך אוכל להבין, לתפוש, לקבל את גודל הזוועה
שהתרחשה כאן?

כאן , באדמה זו... כאן הם היו...
כאן ילד אחז באימו וזעק: "אמא אני לא רוצה למות!"
"הצילי אותי אמא!"

אבל-כל אלה רק תהיות. תהיות באין אונים על אותם הנספים.