לא בדיוק מה שהייתם חושבים לעצמכם. אפילו ממש לא, אפשר לומר.
סך הכל, האף שלו היה ממש גדול ומעוות. לא סתם מכוער, אלא ממש
חריג - חריג בסגנון איש הפיל, או מיס פיגי. שלא להזכיר אפילו
את השומה השעירה שהייתה לידו, מצד שמאל (צד שמאל של המסתכל, לא
שמישהו רוצה להסתכל, אבל אתם יודעים איך זה - מגעיל ומושך
כאחד). בקיצור - נותן משמעות חדשה למושג "אף יהודי".
ועם זאת - לא מה שהייתם חושבים לעצמכם. הוא לא הסתובב כל היום
וניסה להסתיר את האף. אפילו להיפך, זה ממש נראה כאילו הוא לא
שם לב שיש לו אף... נו טוב, גרוטסקי. האמת, נראה לי שהוא באמת
לא שם לב שהאף שלו כזה.
בלתי אפשרי תאמרו. כל פעם שהוא מביט במראה, האמת מחזירה לו מבט
(ולא מבט יפה). אבל תנסו להבין רגע. כולנו גדלים עם הפנים
שלנו. במהלך שנות חיינו אנחנו צוברים פז"ם של דקות, עשרות
דקות, שעות, מול מראות וחלונות ודברים שקופים שמחזירים אור.
הפנים שלנו, כמו החיים שלנו, נהיים נורמליים, שגרתיים, לא משהו
שיכול עוד להפתיע אותך.
גם כיעור כזה, כשמתרגלים אליו, נהיה נורמלי, ככה שכבר שנים דני
כבר לא מסתכל במראה ואומר לעצמו "אוי אלוהים מה עשיתי שיצרת
אותי ככה", ולא שהוא דתי בכלל או משהו כזה, אלא שעם אף כזה, מה
עוד נשאר, מלבד אולי מנתח פלסטי מוכשר במיוחד?
אז זהו - ממש לא. הוא כבר התרגל לעצמו לחלוטין. לפעמים השיער
מסתדר לו קצת יותר יפה, והעיניים שלו (שהן באמת עיניים יפות)
מבריקות מתמיד, והוא אומר לעצמו - "היום אני נראה טוב", וכמו
לכולם, גם לו הביטחון העצמי עולה בכמה מילימטרים עלובים, כמו
מי שלגים בכינרת.
אותו דבר היה עם המבטים. מרוב העיניים הבוהות בו ברחוב, העניין
כבר לא נראה לו מוזר בכלל. "הם פשוט מסתכלים, זה ככה עם כולם,
לא?" היה בטח חושב לעצמו. אותו דבר לגבי האנשים איתם דיבר,
שבאופן קבוע היו מסיתים את מבטם, או, גרוע מכך, בוהים באפו
המזעזע.
זה נכון, כשהיה ילד, היו כמה קטעים קשים, אבל בזכות היותו חזק
יחסית, הילדים האחרים פחדו לרדת עליו, והוא הצליח להשתלב יפה.
אחר כך, ככל שגדלים, עוזבים את עולם ההעלבות המילוליות
והישירות, ונכנסים לעולם המבוגרים - עולם ההתחמקויות והמבטים
החטופים, הרכילויות מאחורי הגב והצביעות, עולם מושלם, שבו דני
יכל בקלות לשכוח את עובדת אפו ולשקוע באשליית הנורמליות.
אם הייתי פסיכולוג מורשה, לבטח הייתי יכול לתת לזה איזה מינוח
ארוך ומרגש מינית, כמו "דיסונאנס קוגניטיבי", או משהו כזה, אבל
אני לא, ולפיכך פשוט נקרא לזה - התרגלות. ההתרגלות של דני
הייתה התגלמות הכוונות שבמשפט - Ignorance is bliss, וזה מה
שאפשר לו - כנגד כל הציפיות - לחיות חיים רגילים לחלוטין, כמו
כל אחד מאיתנו, הנורמלים - להיות שמח, עצוב, דיכאוני ומאושר.
מלבד, אולי, תחום אחד. בנות. עם בנות היה לו קשה. בעיקר היה לו
קשה מכיוון שלא הבין למה כל כך קשה לו - הוא נחמד, הוא מצחיק,
הוא כשרוני, הוא נראה בסדר, לא?
אז זהו - שלא. אם היה מצליח להשיג דייט שני (ואני מבטיח שזה
לכם שמדובר בארוע נדיר, שלא לדבר על זה שאם זה לא היה בליינד
דייט, אפילו ראשון היה קשה לו להשיג...) היה נעשה מאושר עד
הגג. דייט שלישי? אני אפילו לא זוכר שהיה לו כזה.
אז הנה, לפנינו ניצב בחור בוגר, בן 25, שמעולם לא היה במערכת
יחסים ממושכת. אני מעריך שהרזומה שלו היה יכול להמשיך באותה
צורה עוד שנים, אלמלא שרית.
הנה, כמעט רמזתי פה על הסוף הטוב. או שמא? לא משנה, נמשיך -

שרית: שרית הייתה בחורה מיוחדת. ללא ספק מחוץ לליגה של דני.
אפילו הוא ידע את זה, אם כי זה לא הפריע לו לחלום עליה ללא
הרף. בעצם, הוא היה משוכנע שהוא אוהב אותה. הם עבדו ביחד, אם
אפשר לומר את זה על שני אנשים שהמכנה המשותף היחידי ביניהם הוא
ששניהם מהווים חלק מאלפי האנשים המועסקים באותה חברה, חברת
מחשבים גדולה שאת שמה לא אזכיר, אם אתם מתעניינים, אבל אין שום
סיבה שתתעניינו. דני, כמובן, לא היה היחיד שחלם עליה, באותה
חברת מחשבים גדולה. שרית, עם השיער הג'ינג'י השופע שלה,
והעיניים הירוקות, והגוף, אני לא אזכיר אפילו את הגוף... הרבה
שעות אדם נמוגו בחלומות  על שרית (בהקיץ, ושלא בהקיץ). היו גם
מספר אמיצים שהציעו לה לצאת. למרבה הפלא, היא נענתה. לא לכולם,
אבל נענתה. דני, לעומת זאת, ממש חשב שהיא נהדרת, ולא רק בגלל
השיער והעיניים, והגוף... הוא פשוט אהב אותה, אבל פחד להעיז
ולנסות.

לשרית, למרבה הפלא, ולמרות כל מה שרשום כאן למעלה, גם לא היה
שום קשר משמעותי בחייה. איך זה, אתם שואלים? גם שרית שאלה את
עצמה, ולא הצליחה למצוא אף תשובה טובה. למען האמת, היא פשוט לא
נהנתה משום קשר שהיה לה עד עכשיו. היא מצאה שהיא לא נהנית
משמות חיבה שבהם כינו אותה הגברברים שזכו לצאת איתה לפגישה או
שתיים, לא נהנית מתשומת הלב המרובה, מפרחים שקונים לה, מהצקות
טלפוניות, מהצורך לדבר ולשחק משחקים עם אנשים שהיא לא באמת
מכירה ולא ממש רוצה להכיר. מהסקס היא דווקא כן נהנתה,
פריג'ידית היא לפחות לא הייתה, אבל היא מצאה שזה פשוט לא
מספיק.
איך זה יכול להיות, הייתה שואלת את עצמה. כל כך הרבה זמן,
ועדיין לא מצאתי את הגבר הנכון? ואולי אני פשוט לא מחפשת איפה
שצריך? או שאולי משהו לא בסדר בי?
רוצים לדעת את האמת? משהו באמת לא היה בסדר בה. שרית גם לא
אהבה ילדים קטנים, לא אהבה חיות, ובעצם, בכלל לא ידעה מה היא
כן אוהבת.
גלי, השותפה שלה בדירת שלושה חדרים בגבעתיים, נהגה לרדת עליה
ולהגיד שאין לה נפש בכלל. כמה אירוני - הגדרה מדוייקת
לחלוטין.
כששרית הייתה בת 6, היא חלתה בדלקת קרום המוח. המחלה הייתה
קשה, והרופאים נתנו לה מעט מאד סיכויים. בסוף ביצעו עליה
איזשהו טיפול חדשני, שכלל תרופה ניסיונית, ועקירה של השקדים
והנפש. זה עבד, אלא שמאז, המערכת החיסונית שלה קצת יותר חלשה,
והיא לא מסוגלת להרגיש כלום.
מה זה כלום? היא מסוגלת להרגיש, מסוגלת להתעצבן, לשמוח,
וכיו"ב, אבל דברים מורכבים יותר, כדוגמת אהבה - אין לה מושג מה
זה. בגלל זה, גם שרית מגיעה לגיל המכובד של 24 בלי "מערכת
יחסים ממושכת", כפי שהגדרנו זאת; וגם הרזומה שלה היה יכול
להמשיך באותה צורה עוד שנים, אלמלא דני.

יופי, הכרנו את הדמויות הראשיות, דני - שרית, שרית - דני. מה
עכשיו?
הסיפור, כמו כל הסיפור, מתחיל ברגע של תעוזה.
בבוקרו של אותו היום, קם לו דני, וכמו שכבר תארנו, השיער שלו
מסתדר לו יפה, והוא מסתכל במראה וחושב "אני נראה יופי". ושאף
אחד לא יצחק כאן, בבקשה. זה לא מאד קשה לפוצץ בועות של סבון או
אשליה.
בכל מקרה, רצה אלוהי הגורל, ודני נכנס לבניין, נעמד מול
המעליות, לוחץ על הכפתור, כשלפתע מגיעה ונעמדת לידו לא אחרת
מאשר שרית. הוא מחייך קצת, מעביר יד בשיער, מגניב מבטים לכיוון
שלה... אולי הוא יעיז, אולי הוא ינסה איזה משהו, הוא מהרהר
לעצמו. שרית, מצידה, כבר הבחינה בדני פה ושם, אבל אף פעם לא
מקרוב כל כך. היא רואה שהוא מציץ לכיוון שלה, ומאד משתדלת
להתאפק, ולא לנעוץ מבט באף העצום שלצידה, אבל קשה, קשה מאד
להתרכז בכפתור העגול והזוהר של החץ למעלה.
המעלית מגיעה בסוף, והרבה אנשים יוצאים ממנה, אבל רק שניים
נכנסים. שרית, שנעמדת ליד הכפתורים, ולוחצת על קומה 9, כי לשם
היא צריכה, ודני, שצריך לקומה 7, אבל לא נעים לו להגיד כלום או
לשלוח יד אל הכפתור.
"זה עכשיו או אף פעם", הוא אומר לעצמו.
"זה ממש אף ענקי. איך הוא לא עשה שום ניתוח?" היא אומרת
לעצמה.
הוא מחייך ויוצר קשר עין - "שרית, נכון? את מהתמיכה...?"
"כן", היא מחייכת במבוכה, בתקווה שלא ירגיש שהיא בוהה באפו
העצום.
דני, כמובן, לא שם לב. "אני דני. אני מהצוות של עמיר", הוא
זורק עוד כמה משפטים, מנסה לשבור את הקרח, שרית בעיקר מנסה
להסיט את המבט שלה מהאף, שתופס אחוזים נכבדים כל כך משדה הראיה
שלה.
המעלית, למזלו של דני, לוקחת את הזמן שלה, ואף אחד לא מצטרף,
אבל בסופו של דבר הם מגיעים לקומה 9. אין ברירה, מוכרחים ללכת
על הגישה הישירה, הוא אומר לעצמו. "תגידי, היית רוצה אולי לצאת
פעם לשתות משהו?", הוא מגמגם. שרית, שכבר עברו איזה חודשיים
מאז הפעם האחרונה שיצאה עם מישהו, מעלה על הפרצוף חיוך של
"תודה אבל לא תודה", אלא שאז היא מסתכלת בעיניים שלו, שמסתכלות
בחיוך שלה ונהיות עצובות, וחוזרת להסתכל באף, שמבלבל אותה, ככה
שמה שיוצא לה בסוף זה איזה מן "למה לא", מבולבל, כזה שדני תופס
אותו מהר, ולפני שיש לה הזדמנות לבלוע אותו בחזרה הוא אומר
"יופי, אז אני אדבר איתך ברשת ונתאם מתי", ואז הוא רץ וקופץ,
כמעט מדלג, שתי קומות למטה, במדרגות.
הם קבעו ליום אחרי זה, בערב. דני אוסף את שרית, שלא ממש יודעת
איך הגיעה לזה, או למה, אבל כבר השלימה עם זה ובאה בגישה של
"נעבור את זה וזהו". הם ישבו באיזה בית קפה חביב ליד דיזנגוף
סנטר, והשיחה די קלחה, בסך הכל. אמנם לשרית היה קצת קשה לשמור
על ריכוז, עם האף והכל, אבל לא היה נורא כמו שחשבה.
בסוף הם שילמו חשבון, קמו. דני היה צריך לקפוץ רגע לדירה של
ההורים שלו, שהיא ממש פה ליד, שתי דקות הליכה, איכפת לה לבוא
איתו רגע? לא, לא איכפת לה. הם הולכים ברגל, ממשיכים לדבר,
הערב התל אביבי נעים, לשם שינוי. הם נכנסים לבניין שבו הוריו
גרים. קומה שניה, אין מעלית. לא נורא, הם מטפסים במדרגות, ודני
מצלצל בפעמון. אמא פותחת את הדלת.
"היי דני, מה שלומך?", מתנפלת עליו האם.
שרית קצת מובכת, ונשארת לעמוד ליד הדלת. היא רואה דמות מוזרה
בסלון - אישה זקנה, עם הרבה שרשראות, וכדור בדולח. הזקנה נועצת
בה מבט חודר, ומחייכת. דני נעלם לרגע לאחד החדרים, ומייד חוזר
עם ערימה של ניירות ביד.
הוא אומר שלום, והם עוזבים. דני מקפיץ אותה חזרה לגבעתיים. "מי
זאת הייתה האישה בסלון?", שואלת שרית. "אה, זאת סבתא שלי", הוא
עונה, "היא בת 92 וקצת מוזרה", הוא מחייך.
קצת, למען האמת, זאת לשון ההמעטה של העשור. סבתא של דני הייתה
מאד מוזרה, ואם לחשוף פה עוד גילוי מפתיע, היא גם הייתה הסיבה
שהוא קפץ עם שרית להורים שלו, והסיבה שהוא חוזר לשם עכשיו.
סבתא הייתה מכשפה. לא מכשפה מרושעת מהאגדות, או משהו כזה. סתם
מכשפה - קוראת לאנשים את העתיד, מטילה קללות על הנכדים שלא
באים לבקר. דברים בסגנון הזה. והיא הייתה מצויינת בלקרוא
אנשים, ככה שדני סיגל לעצמו את המנהג, שאולי הוא מעט ערמומי
ולא יפה, אבל בכל זאת לגיטימי - להראות לה בנות שהוא יוצא
איתן.
"אז מה דעתך עליה, סבתא?" הוא שואל, אחרי שהוא חוזר אל דירת
ההורים.
"לחברה שלך אין נפש", עונה סבתה, בעודה מתבוננת בכדור הבדולח,
שהוא בעצם כדור זכוכית עם מנורה של 40 ואט בתוכו.
"מה זה? אין נפש? את בטוחה???"
"כן, זה ברור לגמרי", עונה סבתא בטון נבואי, "וחוץ מזה, אני
טעיתי מתישהו?"
"האמת", מזכיר דני, "הייתה את הפעם ההיא שאמרת שפרס ינצח,
ובסוף ביבי..."
"נו נו נו, תמיד אתם מזכירים את זה. זה היה גבולי, אמרתי לכם,
ואפילו מינה צמח טעתה. למינה מותר ולי אסור? אני לא אלוהים,
אתה יודע. לחברה שלך אין נפש, וזה ברור, ועד שלא תהיה לה נפש,
היא לא תרגיש שום דבר, ולא תאהב אף אחד."

דני שומע את המילים, והן נופלות עליו כמו שק אבנים.
כל הלילה הוא שוכב וחושב על זה. אם לשרית באמת אין נפש, היא לא
יכולה לאהוב אותו. אם היא לא יכולה לאהוב אותו, היא ללא ספק
תזרוק אותו. מסקנה: אם הוא רוצה את שרית, הוא חייב לתת לה
נפש.
בשלוש בלילה, אחרי שלא ישן רגע, דני קם ונוסע אל ההורים שלו,
שוב. סבתא, כמו כל מכשפה טובה, ערה.
"סבתא, מה אני יכול לעשות?"
סבתא מתבוננת בו, ולבסוף אומרת, "יש רק דבר אחד שאפשר לעשות.
אתה יכול לתת לה את הנפש שלך. אבל זה... זה לא טוב כל כך, יש
תופעות לוואי, ו..."
"זה לא משנה. איך אני עושה את זה?"
"אתה משוכנע שזה מה שאתה רוצה לעשות, דני'לה? אחרי שעושים דבר
כזה, אי אפשר לחזור אחורה!"
"אני משוכנע, סבתא. אני רוצה את הבחורה הזאת."
"אם ככה, אתה תלך הביתה ולישון, ואני אדאג לכל השאר", עונה
סבתא הנאמנה, ושוקעת אל כדור הבדולח שלה.

דני מתעורר בבוקר, ומרגיש קצת מוזר. הוא לא לגמרי משוכנע אם מה
שהוא זוכר מהלילה באמת קרה, או שזה סתם חלום מטורף. הוא חושב
על שרית. בכל מקרה היא לא כזאת מיוחדת ששווה לתת בשבילה את
הנפש. סתם פרצוף יפה. הוא שוכח מזה, ומתארגן לעוד יום עבודה.

שרית מתעוררת, וגם היא מרגישה מוזר, אבל אחרת. הדבר הראשון
שעולה לה בראש זה הפרצוף של דני. הייתם מתארים שזה מספיק בשביל
להקפיץ כל אחד מהמיטה בצרחות, אבל היא דווקא חושבת שהוא חמוד.
אולי אפילו... לא יודעת, אבל זה מוזר, כי היא בכלל לא חשבה ככה
כשהיא הלכה לישון אתמול.

בעצם, היא מגלה שהיא ממש חייבת להיות בקשר עם דני. איך היא
הייתה יכולה להיות כל כך קרה אתמול? היא חייבת לעשות משהו
שיראה לו כמה שהיא - אוהבת! היא אוהבת אותו! והיא יודעת בדיוק
מה.
בשיחה אחת שרית לוקחת יום חופשת מחלה מהעבודה. בשיחה נוספת היא
קובעת תור בקליניקה של מנתח פלסטי מפורסם ברמת אביב.

בעבודה, דני מחפש את שרית, אבל לא מוצא. במשרד שלה אומרים לו
שהיא חולה, ביום חופש. "לא נורא", הוא חושב לעצמו.
בערב, להפתעתו, הוא מקבל שיחת טלפון. משרית. "שלום", הוא עונה
בצורה מופתעת. שרית נשמעת קצת מוזר, אבל היא מסבירה לו כמה
שהיא צריכה לראות אותו, ואיך שהיא מתגעגעת. מרוצה מעצמו, דני
קובע איתה באותו הערב, באותו בית קפה.
כשהוא מגיע, היא כבר שם, יושבת בפנים, גבה פונה החוצה, כלפיו.
הוא ממהר להיכנס ולהתיישב מולה, כשהוא מבחין להפתעתו ש...
על אפה של שרית יש תחבושת, אך גם עם התחבושת המכסה אותו, ניתן
לראות כי צורתו מוזרה, מעוותת. "מה... מה קרה?" הוא שואל
בתמיהה.
"מוצא חן בעיניך? עשיתי ניתוח, הבוקר. מחר אני כבר אוכל להוריד
את התחבושת. רציתי שיהיה לי אף כמו שלך, שלא תרגיש... מוזר."
"כמו שלי?" הוא ממלמל. שטף העובדות מהמם אותו. ככה האף שלו
נראה לה? ומה בכלל הוא יושב מול האישה האובססיבית והמטורפת
הזאת, שעכשיו אפילו פרצוף יפה אין לה. Far from it, אפשר
לומר.
"אני מצטער, אני מוכרח ללכת", הוא קם, המום, משאיר אותה יושבת,
מפנה אחריו את מבטה, את אפה. הוא כמעט רץ כדי להתחמק משני
אלה.

היא עוד ניסתה להתקשר אליו, אבל הוא הסביר לה שאין לו שום רצון
בקשר איתה. היא עזבה את חברת המחשבים הגדולה עוד באותו השבוע.
היה לה קשה להישאר קרוב לדני, ועוד יותר קשה עם כל השמועות
שרצו עליה, בעקבות הניתוח. דני לעומת זאת, נשאר.

נשאר, אלא שעכשיו הוא היה ער להרבה לחישות ומבטים, שקודם חלפו
לידו. עכשיו, כשהיה מסתכל במראה, לא היה רואה את דני, אלא את
האף, ואת התמונה של שרית, יושבת בבית קפה, עם תחבושת שמסתירה
אף עצום וחולני.

גם לשרית לא היה קל. היא הצליחה להתגבר על דני, בסופו של דבר,
וגם הייתה מוכנה למערכת יחסים חדשה, אלא שעכשיו פתאום קצת קשה
לה להשיג בחורים. משום מה, היא הפסיקה לקבל הצעות כמו פעם. היו
בה כל מיני תחושות ורגשות חדשים, אבל לא היה לה עם מי למצות
אותם.

מסתבר שהסוף לא טוב במיוחד, ככלות הכל. זה נשמע כאילו צריך
לבוא פה איזה מוסר השכל, אלא שאני לא בטוח איזה. אולי משהו
בסגנון - "אל תיתן לאנשים נפש, אם אתה לא יודע מה הם יעשו
איתה"? לא... אולי - "אל תדחוף אף גדול לעסקים שהם לא
עניינך!"
הבנתם? אף גדול!! הבנתם?

לא משנה.