בפעם הראשונה שברגר נהרג, אז בויאטנם, כל כך רציתי לבכות על
הקבר של מי שאהבתי, לשיר שירי חופש ושלום ולרוץ עם דור שלם
בארצות הברית של אמריקה, יחפה על דשאי רוקנ'רול וסקס לא
נגמרים. במקום זה בכיתי אל המסך. כמו כולם חשבתי לעצמי: איזה
סוף מיותר. אחר כך הלכתי לשרותים וחשבתי על כמה נהניתי מהסרט.
מאז ראיתי את הסרט כל כך הרבה פעמים. בפעמים הראשונות עוד
הזלתי דמעה או שתיים, אחר כך זה הפך לצביטה בגרון. כמו זאת
שמופיעה כששומעים על עוד 20 הרוגים בקו שהביא אותי אתמול
הביתה. אבל כשרואים משהו הרבה פעמים נעשים קצת אדישים אליו, או
מרגישים פחות.
בפעם השניה הוא נהרג בעזה. הפעם הייתה לי הזדמנות לבכות על
הקבר של מי שאהב אותי בחזרה. אבל בית הקברות העירוני נראה הרבה
פחות פואמי, פחות... אופטימי. לא היה לי עם מי לשיר "תנו לשמש
יד" וגם לא ממש התחשק לי. אפילו הדשאים כאן היו צהובים יותר,
רכים פחות. שוב שמו את "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" ואת "חורף 73"
ושוב, רציתי לחזור לאותה ההרגשה. כזאת שגורמת לנו לבכות ממעמקי
הבטן. שהכל כואב מרוב עצב. רציתי להיות איתו, חשבתי כמה מיותר
הסוף הזה, כמה מיותרים כל הסופים האלו. אבל כשרואים משהו הרבה
פעמים נעשים קצת אדישים אליו, או מרגישים פחות.